פרוטוקול טקס פתיחת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, 4.4.1976

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 28, ספטמבר 1976. 

מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים

טקס פתיחת המוזיאון

ביום ראשון, ד' בניסן תשל"ו, ה-4 באפריל 1976, נתקיים טקס פתיחת "מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" בבית ז'בוטינסקי בתל אביב. אולם הזכרון היה מלא מפה אל פה: פרטיזנים ומורדי גיטאות, לוחמים מצבאות בנות הברית, יוצאי מחנות הריכוז והמוות, אנשי הבריגדה העברית, ראשי ארגוני הפרטיזנים ושארית הפליטה, אומנים, סופרים, עתונאים – קהל מגוון של מבוגרים וצעירים, שבאו לציין ולהביע הזדהות והערכה למפעל הנצחה חשוב זה, שעמד לפתוח את שעריו באותו ערב בפני הקהל הרחב.

בנשיאות הסבו כבוד ראש עיריית תל אביב מה שלמה להט, כבוד הרב הראשי לתל אביב-יפו הרב יצחק ידידיה פרנקל, יושב ראש הנהלת "יד ושם" דוקטור יצחק ארד, יושב ראש הארגון העולמי של הפרטיזנים, לוחמים ויוצאי המחנות מר שלום סטפן גראייק, וחברי הנהלת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים אפרים וייכסלפיש, ברוך ורקשטל וחיים לזר.

טקס הפתיחה החל בקריאת פסוקים מהתנ"ך – קטעים מספר תהילים ומספר יואל.

יושב ראש הנהלת המוזיאון, מר חיים לזר, ניהל את הטקס ובדברי הפתיחה אמר בין היתר: "אנו פותחים הערב את מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים בשעה קשה לישראל. נדמה לי, שהגדרה קולעת למצבנו ניתן למצוא באחד משיריו של המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג, שתאר את מצבו של העם אחרי החורבן הגדול:

"ונשאר גם – ושוב בין זאבים כמו שה;

ונשאר בלילו של עולם כמו סנה…"

גם היום, כל חיות הטרף שבעולם, ממזרח ממערב, מצפון ומדרום מלטשות את צפורניהן ואת שיניהן כדי לטרוף את עם ישראל, כדי שוב להעלותו על מוקד. פתיחת המוזיאון בשעה זו היא סמל לדור החורבן ולדור התקומה, כאותו סנה אשר לאורו יתחנך הדור הצעיר והדורות הבאים, הסנה שבער בכבשני מחנות ההשמדה, על המתרסים של מורדי הגיטאות והפרטיזנים במלחמתם נגד משמידי עמנו. אותו סנה שהאיר את דרכם של יוצאי מצרים – עמוד האש שהלך לפניהם הוא אשר יאיר את דרכנו בימים אלה ובדורות הבאים במלחמתנו על עצם קיומנו. דרך אחד של עמידה יהודית מובילה מכבשני אושוויץ, ממלחמת הגיטאות עד למלחמות ישראל בדורנו ואם חלילה ייכפו עלינו בעתיד, שנדע לעמוד בעוז ובאומץ מול כל שונאינו ומשנאנו".

מספר מלים על המוזיאון:

"המוזיאון מורכב משני חלקים: תערוכה קבועה ותערוכה מתחלפת. השטח שהועמד לרשותנו הוא מצומצם ועל כן נאלצנו להסתפק בראשי-פרקים. כל מוצג במוזיאון הוא ראש-פרק של מסכת רבת-ממדים, המסוגלת למלא אולמות רבים. ועל כן, בדעתנו להקדיש בעתיד לכל נושא תערוכה נפרדת. את התערוכה הקבועה תכנן ויצר האמן אלכסנדר בוגן ואת התערוכה הזמנית הצייר דני דוברין. אנו מביעים להם את הוקרתנו.

"הדבר המאפיין את הקמת המוזיאון והפעילות סביבו – פרסום הרבעון, ארגון עצרות, חלוקת פרסים וכו' ואשר ראוי לציון מיוחד הוא, שכל העבודה נעשתה ונעשית על טהרת ההתנדבות האישית של העוסקים במלאכת קודש זו.

"אני מעלה על נס את חברי המועצה להנצחה שהתחילו במפעל זה, את חברי בהנהלה ברוך ורקשטל, אפרים וייכסלפיש, יוסף מזריצקי, אברהם קרן-פז ושלום רק, שהקדישו מזמנם, כוחם ומרצם כדי להקים מוזיאון זה.

"אני מקדם בברכה את ראשי ארגוני הפרטיזנים, הלוחמים ושארית הפליטה, את חיילי הבריגדה העברית, את הלוחמים ואנשי שארית הפליטה, את נציגי עיריית תל אביב, נציגי מוסדות וארגונים והקהל הרחב שנענה להזמנתנו והנוכחים במעמד זה. אני מקדם בברכה ידיד אישי שהגיע במיוחד מרומא לאירוע זה, מר ליאונה סוננינו וידיד נוסף מלוס אנג'לס, שהיה מראשוני התומכים במפעל זה, מר אירווינג שפילמן. אני מעביר את תודתנו והוקרתנו לעשרות ולמאות היהודים הטובים, אשר מבלי לרדוף אחרי כבוד ותהילה נענו לפנייתנו ותמכו בנו בהקמת המוזיאון, לאלה הנמצאים עמנו הערב, לאלה מתושבי ישראל ומארצות הפזורה שאינם עמנו כאן. יבואו כולם על הברכה". 

ראש עיריית תל אביב, מר שלמה להט, הביא את ברכת העיר ואמר:

"כבוד הרב פרנקל, נשיאות נכבדה, חברי הנהלת העיר מר דוד יוטן ומר אברשה שכטרמן, לוחמים, פרטיזנים ואורחים נכבדים.

"בדרך כלל נוהגים לומר בפתיחה: בשעה טובה. במקרה זה אני רוצה לשנות את הנוסח, ולומר שמוזיאון הלוחמים והפרטיזנים נפתח בשעה הנכונה. השעה היא נכונה ומחייבת פתיחתו של מוזיאון כזה, משום שבעת כזאת חשוב מאד לזכור את ימי האימה ההם, על מנת שנזכור את גם השווה וגם את השונה במצבנו היום.

"נתחיל בצד השווה. מוזיאון זה יזכיר לרבבות וילמד רבבות אחרים, צעירים וזקנים, כי שנאת ישראל שאנו מוקפים בה לא נולדה היום ולא נבראה כביכול על רקע של נישול הערבים ומלחמתם לזכויותיהם. זהו רק הלבוש החדש ביותר של שנאת ישראל. אחרי שהתרפטו והתבלו המלבושים הקודמים, הנושא הדתי שעליו נרדפו אבותינו בימי קדם ובימי הביניים. הנושא הכלכלי שעולה כטענה נגד היהודים מהמאה הקודמת והנושא הגזעי שהיה היסוד האידיאולוגי של הנאציזם ומעשי זוועותיו. האיבה לישראל ולציונות היא הצורה החדשה של השנאה הישנה. אם ימחיש המוזיאון למבקריו רק נקודה זו, דיינו. שכן כבר בכך יסלק הרבה מחולשת הדעת שאחזה בשולי המחנה. אבל מוזיאון זה מטרתו להזכיר לנו גם את הצד השני. שלא ככל הדורות הדור הזה. שבכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו וידינו היו ריקות. אמנם גם בגיטאות וגם במחנות המוות, גם בתנאי המצור והבדידות הנוראיים היו גילויי גבורה ממדרגה ראשונה, ואני מאמין שהם באים על ביטויים המלא במוזיאון הזה, אבל לא היה ביכולתם לשנות בעיקרו את מאזן הכוחות.

"ואילו בדור הזה השתנה המצב מעיקרו. הגל החדש של שנאת ישראל הוא ההוכחה הטובה ביותר לצורך ההיסטורי של העם היהודי במדינת ישראל. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שעם ישראל עומד מול העומדים לכלותו חמוש ומצוייד, מוכן ומאומן, וסיכוייה של שנאת ישראל להגיע לתוצאות הרצויות הם אפסיים. את השוויון הזה והשוני הזה ילמדו מבקרי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים תושבי הארץ ואורחים גם יחד. אני מקווה כי כל אדם בישראל יראה לעצמו חובה לבוא ולהביא לכאן את ילדיו ומשפחתו כדי ללמוד לקח מזכר הימים ההם". 

הרב הראשי יצחק ידידיה פרנקל, רבה הראשי של תל אביב-יפו:

"אדוני ראש העיר, יושב ראש הנהלת "יד ושם", ידידי מר גראייק, המנחה מר חיים לזר וכל הקהל שאני רואה כאן לפני. זה קהל שאכפת לו, קהל בעל רגש מיוחד, שבא להיות נוכח בפתיחת המוזיאון וכדי לקיים את מצוות הזכירה. הזכירה היא חיונית, היא לא סנטימנטלית, לא נקמנית, היא חיונית. אם נזכור – נזהר. אם לא נזכור ונשכח, והרבה מאד כבר שכחו, מי יודע בפני איזה פרובלמות נעמוד.

"יתכן מאד שאותו הנוער, אשר מתלבט היום בשאלה אם ארץ ישראל היא שלנו, יתכן שזה נובע מכך שלא למדו את תולדות השואה ולא הסיקו את המסקנות. בזמנו, כשעמדתי בוורשה מול מצבת הזכרון וכששמעתי את הנאום של מפקד צבא פולין, אשר דיבר על מאבק משותף נגד פאשיזם והושטת יד במאבק ובמלחמה נגד הפאשיזם, וחזר על אותו המשפט בעשרות סגנונות מבלי להזכיר ברמז קל את השם יהודי, אפילו לא יהודי קומוניסטי, וכאשר סיים את נאומו בהבעת כבוד לזכרם – השומעים לא ידעו לזכר מי.

"חשבתי אז בלבי, ואני מעריך שלא הייתי היחידי, אלא היו עוד רבים כמוני שגמלה בליבם החלטה נחושה – יותר לא תספידו אותנו. אנחנו מוותרים על ההספדים. אחרי מערכת ששת הימים, אם חלילה היה המצב הפוך, מזכיר האו"ם היה מופיע בפני ישיבת המליאה והיה מספיד, הם לחמו כאריות, נפלו כנמרים והיה מסיים כבוד לזכרם. וזה היה סיום הפרשה. לפני כמה שנים הופעתי באוניברסיטה העברית בירושלים ביום השואה והזכרון, נכחו כששת אלפים סטודנטים. פניתי לכל הנוכחים ואמרתי: איני יודע מי ביניהם איש שי"ח, אנשי השמאל החדש, יקום אחד מכם ויאמר לי בידי מי אתם רוצים להפקיד את גורלנו? אדרבא, על מי אתם רוצים לסמוך? אך אחד מתוך ששת האלפים לא קם ולא זע.

"אנחנו חייבים לדעת, חייבים להכריז בוקר וערב, שמה שהתורה אמרה, אחד מכם ירדוף אלף ושניים מכם רבבה ירדפו – זה נצחי. תעברו את כל ההיסטוריה היהודית ותראו שזה אמת. אבל יש לנו חולשה אחת, אנו רוצים למצוא חן בעיני הגויים. לו לא היתה לנו החולשה הזאת, היינו גם במלחמת יום הכיפורים מוכיחים נצחון שהיה עולה פי כמה על מערכת ששת הימים. אבל החולשה הזאת, מה יאמרו הגויים, היא מלווה אותנו. טוב איפוא שהמוזיאון הזה ישמש מקום בו יבואו וילמדו, יחשלו את עצמם ויהיו חזקים. במוזיאון הפרטיזנים והלוחמים ילמדו. וטוב מראה עיניים מהלך נפש. יש לפעמים מתוך מבט מתעוררת התחושה הפנימית באדם. ילמדו מכאן, יהיו מוכנים. כשנהיה יותר חזקים, סכנת המלחמה והכליון הרבה יותר פחותים.

"אני מברך את היוזמים אשר הקימו את המפעל הזה בתל אביב. זוהי יוזמה ברוכה ומי יתן ותהיה זאת התצוגה האחרונה של המאבק היהודי בהיסטוריה שלו". 

דוקטור יצחק ארד, יושב ראש הנהלת "יד ושם"

נשיאות נכבדה, ידידים, גבירותי ורבותי.

"בטקס פתיחת מוזיאון הפרטיזנים והלוחמים, ברצוני לייחד את דברי הקצרים ללחימה היהודית בתקופת השואה. הלחימה היהודית המזויינת באירופה הכבושה התבצעה והתנהלה בגיטאות, במחנות השמדה וביערות. אך יהיה זה משגה לראות רק את הלחימה היהודית בנשק כהתנגדות לנאצים.

"ההתנגדות היהודית באירופה הכבושה היתה רחבה בהרבה מהלחימה המזויינת. היהודים הפרו בהמוניהם צווים גרמנים – וזאת היתה התנגדות. הברחת מזון לגיטו, כדי שאנשי הגיטו לא ימותו ברעב, כפי שהגרמנים התכוונו כשסגרו את האנשים בגיטאות – זאת היתה התנגדות. אם יהודיה שהבריחה מספר תפוחי אדמה על גופה לילדה הרעב – זאת היתה לחימה וגבורה והתנגדות. חינוך יהודי בגיטו, שמירת מצוות וחיי דת, כל אלה היו צורות התנגדות, כי יהודי עבור כל אלה שילם בחייו.

"לכן, כשאנחנו מדברים על התנגדות יהודית, חייבים אנחנו לראות לא רק את הלוחמים, את הרבבות שלחמו עם נשק ביד, אלא מאות ואלפים ואולי מיליונים שנטלו חלק בכל צורות ההתנגדות. ההתנגדות היהודית באירופה, ובעיקר הלחימה המזויינת, בוצעה בתנאים קשים במיוחד. ללא כל עזרה מבחוץ, משום גורם, יהודי ולא-יהודי. הלחימה היהודית באירופה הכבושה בוצעה ללא כל סיכוי לנצח. עלינו לזכור שמרד בגיטו לא היה לו כל סיכוי לנצח, מרד בגיטו לא היה מאבק לחיים ולהצלה. מרד בגיטו היה דרך אחרת למות, מכובדת יותר, אך לא דרך להצלה. גם היער לא האיר פנים ליהודי. אלפי יהודים מצאו את מותם ביערות, חלקם בלחימה עם האויב הנאצי, וחלקם משוכני היערות, פרטיזנים או קבוצות אחרות, שגם נלחמו נגד הנאצים וגם רצחו יהודים. היער ברובו הגדול, בעיקר בשטחי פולין, היה סגור ליהודים. למרות זאת מצאו עשרות אלפי יהודים את דרכם לפרטיזנים ולחמו בגבורה. בתנאים אלה של בדידות נוראה קמה והתארגנה מחתרת יהודית בכל הגיטאות במזרח אירופה. נעשו נסיונות להתמרדות בהרבה גיטאות. ואם לא שמענו עליהם, זה מפני שכל הלוחמים נפלו, בלי שנשאר שריד או שהלחימה בוצעה בתנאים קשים ולא התפתחה להיקף כפי שהיתה בגיטו ורשה.

"צריך לזכור שהמרד בגיטו ורשה היה המרד הראשון באירופה הכבושה. אם נשווה את הלחימה היהודית ללחימה של עמים אחרים באירופה הכבושה, מתברר שאנו יכולים להיות גאים על לחימתנו שם. הפולנים התקוממו בוורשה כשהצבא הסובייטי היה שלושה קילומטר מהעיר. הצרפתים בפריז התקוממו יום לפני שחרור העיר. הצ'כים בפראג חמישה ימים אחרי שהיטלר התאבד. זאת היתה האמת של הלחימה באירופה.

"אמנם היום מספרים הרבה אגדות על עמים שנלחמו; האמת היא שהיינו הראשונים במלחמת הגיטאות, במרידות בערים וגם ביערות היינו הראשונים, לפני שהופיעה תנועת הפרטיזנים הסובייטית המאורגנת. מוזיאון זה של פרטיזנים ולוחמים הוא חוליה נוספת למוזיאונים שקיימים בארץ, שתפקידם להרחיב את ידע השואה, את המודעות לתקופה טרגית זו. אני מאחל שבמוזיאון זה יהיו הרבה מבקרים, שיבוא נוער שיראה מה שהיה. המוזיאון ימחיש בפניהם את תנאי הלחימה היהודית וכיצד היא בוצעה. דבר זה חייב לתת כוח וחוסן לנוער שלנו, במלחמות בהווה ובמלחמות שצפויות לנו בעתיד. רק ראיית העבר, רק ראיית השואה ומה שקרה אז, נותנת לנו כוח ותיתן לנו כוח מוסרי וצבאי לעמידה במבחנים הבאים. ולכן אני מברך את היוזמים בהקמת המוזיאון, ואני מקווה שהוא ימלא את יעודו". 

יושב ראש ארגון הלוחמים מר סטפן גראייק

"נשיאות נכבדה, רבותי וחברים יקרים. אתחיל את דברי הקצרים בהצטרפותי לקריאתו של הרב הראשי הרב איסר פרנקל, שנהיה חזקים.

זה דרוש לנו מאד. ועל כן יש לברך על הפעולה המבורכת של הקמת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים בתל אביב. מפעל זה, כמו מפעלים דומים הקיימים במקומות אחרים מחוץ לתל אביב, ודאי יתרום להעמקת תודעת השואה והגבורה. בהדגשת הלחימה היהודית בחטיבות השונות ובחזיתות השונות בתקופת מלחמת העולם השניה. הדבר נחוץ היום יותר מאשר אי-פעם קודם, למרות שאנחנו נמצאים שלושים וכמה שנים אחרי המרד והלחימה היהודית.

"יד לדעת וצריך לדעת וללמוד את הלקח מתקופת השואה. אני מברך במיוחד את חברי וידידי מר חיים לזר יושב ראש הנהלת המוזיאון, על יוזמתו זו ועל כך שהוא משקיע בהתמדה ובקביעות עבודה רבה, הן על ידי הוצאת החוברת-הרבעון "פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" ועתה על ידי פתיחת מוזיאון קבוע. ציבור הפרטיזנים הלוחמים ואסירי המחנות ילווה אתכם בפעולתכם. תחזקנה ידיכם במפעלכם חשוב זה". 

חיים לזר

התקבלו הרבה ברכות ממוסדות ואישים בארץ ומחוץ לארץ, מכל קצבי תבל, מידידים שלנו מלונדון, ניו-יורק ושיקגו, רומא, יוהנסבורג, מונטריאול וממקומות אחרים. מברק אחד אני מבקש ברשותכם האדיבה להקריא פה. זה מברקם של ועד ידידי מוזיאון הלוחמים במדינת ניו-יורק-ניו-ג'רסי. זו קבוצת ידידים, בחלקם פרטיזנים יוצאי מחנות ובחלקם ילידי ארצות הברית, שהנושא קרוב ללבם. והמיוחד לכולם, שהם ידידי המוזיאון וגם ידידי האישיים: 

"עם השלמת המשימה, פתיחת המוזיאון לקהל הרחב, איחולינו והצלחה בעבודתכם המסורה. נעשה כל שביכולתנו לסייע בהמשך המפעל – הנצחת זכרם של גיבורי העמידה, המרי וההתנגדות בימי השואה".

על החתום:

אהרון אושמן, סם הלפרין, ג'מס גלזמן, מנחם ספירשטיין, משה שטיינברג, רבי יעקב אבידור, ברנרד דרוסקין, מוריס שאריטון, יצחק קובלסקי, דוקטור לסטר אקמן וא. לנדאו

אמורים היו להיות איתנו כאן הערב שני אישים מכובדים, האחד השר גדעון האוזנר שיצא במפתיע לחו"ל ביום שישי, ובשל תקלה של הרגע האחרון נבצר מיושב ראש תנועת החרות, חבר הכנסת בגין, להגיע לכאן הערב, ועל כן שלחו לנו את ברכתם בכתב. 

ברכות שנתקבלו לפתיחת המוזיאון

מצטער כי לרגל שליחות דחפה לחו"ל לא אוכל להיות עמכם הערב בפתיחת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים. ישר כוחכם להצבת הזכרון לנושאי המאבק על הכבוד והקיום היהודי.

השר גדעון האוזנר 

*

ידידים יקרים,

בית"רים נלחמו בגיטאות, ביערות, במחנות הריכוז. הם מסרו נפשם למען הודו של העם היהודי שנרמס על ידי החיה הנאצית הטורפת. הם עמדו ונפלו במלחמה הקדושה במשמידים הגרמניים. מסירות הנפש של הלוחמים אין קדושה ממנה. גבורתם – אין עילאית ממנה. אמת זו לא נודעה ברבים. היא הוסתרה במשך שנים רבות. היה זה עוול שכמוהו מעטים בהיסטוריה רבת היסורים של עמנו. אך האמת כלל אינה ניתנת להסתרה. היא תמיד תעלה, אפילו מחורבות – ותנצח. כך אירע גם בחלקם של הבית"רים במרד, בהתנגדותם נגד הנאצים. מסמכים נתגלו, הוכחות נאספו. במלאכת קודש זו רב חלקו של אחינו, הפרטיזן חיים לזר. ידעו בנינו אחרינו כי תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי עמדו במערכה הלאומית יחד עם חברי ארגונים אחרים, גם על המתרס האחרון המקודש, האבוד, נגד נושאי חרב ההכחדה של הגיטו על ידי גרמניה הנאצית. המוזיאון הנפתח היום ישמש מדור לדור הוכחה לגבורת בנינו הלוחמים. יעמדו על הברכה כל הידידים שפעלו להקמתו. מפעל גדול הוא, כי גדולה המצווה של גאולת האמת.

שלכם בהוקרה ובברכה,

מנחם בגין 

*

ברכותי לפתיחת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים יצירה חינוכית לדורות.

ד"ר בן שם 

*

כלוחם לשעבר וכחוקר הלחימה, אני מברך בכל לבי על עוד נדבך נוסף שהקמתם. מי יתן ותהא הברכה שוררת במעשיכם למען הנצחה וחינוך.

דב לוין

האוניברסיטה העברית בירושלים.