8.8.1964 – "השולחן המרובע" של גאולה כהן: הלכו כצאן לטבח?

באחד מימי מחצית יולי התקשרה אלי הגב' גאולה כהן, מי שהייתה קריינית המשדר המחתרתי של לח"י, וכעת עובדת בעיתון "מעריב", שם הנהיגה מדור "השולחן המרובע", בו היא מראיינת אנשים מפורסמים העונים לה על שאלותיה השונות, ברובן בעלות משמעות ציבורית וחברתית לאומית. היא סיפרה לי כי יש בדעתה לפרסם "שולחן" כזה ל-ט' באב תחת הכותרת "איכה חרבה יהדות אירופה?".

השאלות שהיא שאלה היו:

1. היטלר שחט, העולם שתק. האם השתיקה של העולם היום על שתיקתו אז אינה מעוררת מחשבות כי לחייתיות הנאצית יש שורשים בהומניזם האירופי?
2. האם חוסר האונים שגילו המוני היהודים שהובלו כצאן לטבח וחוסר האונים שגילו מנהיגיהם בארץ ובגולה, לפני ובזמן הטבח, מקורו רק אובייקטיבי או גם סובייקטיבי?

בדעתה, אומרת לי גאולה, להזמין להשתתף ב"שולחן מרובע" זה שורה של אישים בולטים יהודים ושאינם יהודים, וביניהם כנציג יחידי מ"שם", כלומר שהיו בתוך החורבן – אותי.

היא ביקשה את הסכמתי להשתתף והסכמתי. ובאחד הערבים הוזמנתי לביתה והיא ראיינה אותי משך שעה ארוכה. הסברתי לה את השקפתי על כל הפרשה, עניתי על שתי שאלותיה, במיוחד התעכבתי ארוכות על השאלה השנייה אך גם לראשונה נתתי תשובה מפורטת, אשר מחוסר מקום לא פורסמה אלא בשורות ספורות בלבד.

בשולחן השתתפו:

המשורר האיטלקי סאלוואטורה קוואזימודו – חתן פרס נובל, ד"ר נחום גולדמן, מר אהוד אבריאל, הגב' חנה ארנדט, שנתפרסמה על ספרה "אייכמן בירושלים", ואשר בו היא טוענת כי לולא עזרת היהודים עצמם אי אפשר היה להם הגרמנים לבצע השמדה בממדים כה ענקיים, כפי שביצעו, פרופ' יעקב טלמון, מר יצחק שמיר – סגן מפקד לח"י לשעבר, הסופר היהודי-צרפתי מר אנדרה מורואה, עו"ד שמואל תמיר, מר ש' ז' שרגאי, ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי, ד"ר יעקב הרצוג – ואני.

מכיוון שהיו כה הרבה משתתפים, חולק "השולחן" לשתי שבתות, לשבת "חזון" ושבת "נחמו". דברי פורסמו בחלק השני תחת הכותרת: "הסתמכות המנהיגות הדתית במחנות על 'בעזרת השם' – הרדימה". לא הייתי מרוצה מכותרת זו, כי דגש דברי לא היו בנקודה זו, ומהכותרת נתקבל הרושם, שכל דברי הוקדשו למחדלם של המנהיגים הדתיים, אשר לאמיתו של דבר, בכל הזדמנות אני משבח את עמידתם ואת אמונתם העמוקה של היהודים הדתיים, אך היה מאוחר מדי לשנות את הכותרת, כי ראיתיה לאחר שהודפסה, וכותרת זו ניתנה ככותרת – נגד כותרת על מאמרו של מר שרגאי אשר אמרה, כי "האמונה בגויים היא שהרדימה". עמדתי מיד על דבר זה ולאחר מכן, אישרה בפני גאולה כהן, כי אכן כך הוא הדבר. יחד עם זאת הסכימה אתי כי הכותרת לא התאימה לתוכן דברי.

בדברי אמרתי כי אין כל השוואה בין גודל החורבן לניסיונות ההתנגדות, אם כי אני מייצג את הלוחמים. כי המנהיגות כולה, מכל הקצוות, קמו וברחו והשאירו את ההמונים לנפשם, כי גם המחתרות בארץ לא פעלו כפי שצריך היה, לשלוח אלינו לפחות מספר בחורים לעודד את רוחנו, והוספתי כי משוכנע אני, שהם היו יכולים לפרוץ כל מעצור ולהגיע, כן עמדתי על האידיאולוגיה של הלחימה שלנו שלא הייתה למען הצלת הגוף אלא למען הצלת כבוד העם, למען עתיד חינוכו של הנוער וכו'.

קיבלתי טלפונים רבים וגם בעל פה אמרו לי, כי דברי השאירו רושם עז על כל הקוראים… גם חברי במזכירות ארגון הפרטיזנים בירכוני על דברי, לעומת זאת נציגי יוצאי המחנות התרעמו עלי על שהסכמתי לניסוח השאלה בה הי המילים "שהובלו כצאן לטבח", יען כי דווקא אני מנצל כל הזדמנות לפאר ולרומם את גבורתם הנפשית, אמנם התנגדות פאסיבית, של ההולכים למוות. אך הוכחתי אותם על פניהם, ואמרתי, כי יש גם גבול ליצירת אידיאולוגיה של הבלגה אפילו ואולי דווקא בתנאים ההם. כי האמת היא, ועד כמה שדבר זה לא יהיה מכאיב, כי ההמונים הלכו להשמדה בלי כל התנגדות, אולי בגבורה נפשית עילאית, אך ללא ניסיונות התנגדות מעשית ולו רק מתוך ייאוש.

*

במסיבה לכבוד המשורר אברהם ברוידס, אשר אחרי 37 שנה פרש מתפקידו כמזכיר אגודת הסופרים, פגשתי את אורי צבי גרינברג. הוא פתח לעומתי כי לא צדקתי בקביעתי על חוסר התנגדות של ההמונים. לדבריו כל עם נהג כך וכל עם ינהג כך מול צבאות כיבוש חזקים ואכזריים, ובמיוחד אמר אורי צבי, אין כל הצדקה ויסוד מוסרי למנהיגים וליושבים בארץ לדוש בנושא זה נוכח הליכתם השקטה והנכנעת למכלאות לפי פקודת השלטונות המנדטוריים הבריטים והחיפושים בקיבוצים והחרמת הנשק ללא כל התנגדות של עם חופשי, בריא ושבע – איך הם יכולים להלין על היהודים המרודים בגטאות ובמחנות?! לעולם, אמר אורי צבי, לא אשכח את המחזות המבישים ההם!