חיה לזר

ביוגרפיה של חיה לזר לבית שפירא (1924 – 2003)

חיה נולדה כבת זקונים לשרה ודב שפירא בווילנה, ליטא, בראשון בינואר 1924. אחותה יהודית ואחיה יצחק היו בוגרים ממנה והיא נהנתה מילדות מפונקת ורגועה כילדת השעשועים של המשפחה, שובבה, חכמה, פורקת עול, לא אוהבת מסגרות – כך נשארה עד אחרון ימיה.

האם שרה לבית רודומינר הייתה בת למשפחה שהגיעה לווילנה מן העיירה רודומינו בליטא, שני אחיה ואימה, סבתא ליב'ע (אהובה) התגוררו בשכנות. היא הייתה עקרת בית, אך במקצועה הייתה תופרת כפפות מעור, משלח יד שהציל אותה ואת המשפחה בגטו.

משפחת האב דב-ברל-בוריס הגיעה מקרמנצ'וק שבאוקראינה. אביו יצחק היה בין הילדים היהודים שנחטפו לצורך שרות בצבא הרוסי והשתתף במלחמת רוסיה-יפן כחובש קרבי. האגדה המשפחתית מספרת, כי פעם בא בן משפחת הצארים לביקור בחזית ולפתע החלה הפגזה יפנית. סבא יצחק דחף את הנסיך לתעלה והציל את חייו, ועל כך קיבל מדלית זהב ועליה ציור של השמש העולה. אחרי המלחמה הגיע לליטא, שם התחתן עם הסבתא בדנה ונולדו להם 10 ילדים – 7 בנים ו-3 בנות. שלושה מן הבנים ואחת מן הבנות היגרו לארגנטינה בשנות העשרים, התבססו שם והקימו משפחות וכך ניצלו מן השואה. ההורים וכל שאר האחים ומשפחותיהם נספו.

האב דב, יליד 1897 היה גבר יפה תואר וגבוה מאד. הוא עבד כמנהל חשבונות בבית עסק למכירת טבק, שהיה שייך לקפטן פולני שהיה בעל זיכיון לסחור בטבק, זכות שהייתה שמורה אז רק לאנשי צבא לשעבר. במשך הזמן העביר הפולני את ניהול העסק לדב, שהוכיח עצמו כסוחר מצליח. שנים אחדות נהנתה המשפחה מרווחה כלכלית, אולם עינם של השכנים הגויים הייתה צרה, והם התלוננו אצל הרשויות והלשינו על הקפטן הפולני שנתן ליהודי לנהל את העסק. הקפטן נאבק בכל כוחו לבטל את הגזירה, אך ללא הועיל – בשנת 1937 נסגר העסק והאב דב הפך למובטל. המשפחה עברה בעקבות כך לדירה צנועה יותר ברחוב קוליובה, ליד תחנת הרכבת. למרות שלא היה ציוני, החל דב להתעניין באפשרויות ההגירה לפלסטינה אולם לא הספיק. ההמשך ידוע – המשפחה נותרה בווילנה וההורים נספו.

אף כי לא היו דתיים או ציונים במיוחד, למדה חיה, כמו רבים מילדי וילנה, בבית ספר עברי, ובגימנסיה "תרבות", שחינכו את התלמידים על מסורת יהודית ואהבת ארץ-ישראל. כך, יידיש נשארה שפת האם ולשון הדיבור היום-יומית שלה, אך עברית עשירה ותקנית הייתה שגורה בפיה ובעטה עד אחרון ימיה, בצד הפולנית והרוסית ואחר כך האנגלית, שבהן שלטה להפליא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 עברה וילנה מיד ליד – תחילה נכבשה על ידי הצבא האדום, שהחזיר אותה לליטא העצמאית ועם זה את המשטר הקומוניסטי.

הנעורים המאושרים נקטעו באחת עם כיבוש וילנה על ידי הגרמנים. מסיבת הסיום של הגימנסיה תוכננה ל-21 ביוני 1941 ואמה תפרה לחיהל'ה בגד חגיגי לכבוד המסיבה.

בחינת הבגרות האחרונה התקיימה ב-20 ביוני ובאותו ערב התכנסו כל החברים לכיתה על גדת הנהר. על הערב ההוא סיפרה חיה לנכדה, שראיין אותה לכתיבת עבודת "שורשים" לפני שנים ספורות:

"במוצאי שבת הרגשנו כל כך חופשיים, התכנסנו על גדת הנהר והיינו אמורים להיות נורא שמחים ולהשתולל. פתאום התחלנו לשיר שירים עצובים, כי היינו עצובים והרגשנו שהראש שלנו לא במסיבה. כך ישבנו עד מאוחר בלילה, והיות ואני גרתי אז מחוץ לאזור היהודי כולם ליוו אותי הביתה. בדרך ראינו הרבה צבא, והייתה זו תכונה לא רגילה. נפרדנו, ולמחרת בבוקר התעוררתי מבום אדיר. קפצתי מהמיטה וראיתי שאני לבד בבית. היה זה ביום השנה למות סבתי וכולם הלכו לבית הקברות, הם השאירו אותי לבד כי לא רצו להעיר אותי. פתחתי את הרדיו ושמעתי את קולו של הקריין הסובייטי המפורסם יורי לויתן מכריז כי הכובש הגרמני הפשיסטי התנפל על אדמת ברית המועצות, והוא קרא לכל העם להתגייס נגד הפשיסטים. החלה הפצצה אדירה ודבר ראשון רצתי לבית הספר, כי כל כך אהבנו אותו. כך, במקום נשף סיום התכנסנו, חלק מתלמידי הכיתה ומנהלת בית הספר שהייתה קומוניסטית, אמרה – את תעודות הבגרות לא הספקנו להכין לכם, אבל תעודות גמר של י"ב כן. באמצע ההפצצות היא ניגשה אלי ואמרה: חברה שפירא, אני מתפלאת עלייך, איך זה שיש לך תעודה מצוינת בכל המקצועות ובליטאית יש לך בלתי מספיק? פתאום בום, התכופפנו. אחרי שהיא גמרה לחלק את התעודות אמרה כי עלינו להילחם ולשחרר את המולדת הסובייטית. התפזרנו לראות את ההורים וקבענו שהולכים עם הצבא מזרחה, אבל העיר כבר הייתה מוקפת בצבא הגרמני ורק בודדים הצליחו לעבור לרוסיה, וביניהם אחי יצחק, שהיה אז בן 18."  

 

ב-6 בספטמבר 1941 הגיעו שוטרים ליטאים לבית משפחת שפירא והורו להם לקחת את חפציהם האישיים ולצעוד לעבר הגטו, מרחק קצר מביתם. שיירות של יהודים עמוסי חבילות צעדו לאותו כיוון, כשהם הולכים באמצע הכביש, שכן נאסר על יהודים ללכת על המדרכה. את שנות המלחמה הראשונות עשתה חיה בגטו וילנה יחד עם משפחתה. היא התקרבה אל חוגי המחתרת, אך בשל גילה הצעיר לא הייתה חברה מן המניין במחתרת הפפ"או. אמה, שהייתה תופרת דברי עור זכתה ב"שיין", האישור לעבוד באחד מן המפעלים הגרמניים, והודות לכך הצליחה כל המשפחה לקבל אישורי שהייה ולשרוד בגטו. בשנתיים הללו הצטופפו בדירה קטנה שחלקו אותה עם עוד משפחות ואחר כך במחסן, מתחת למדרגות. החיים התנהלו בין אקציה לאקציה, כשלאחר כל אחת מהן יצא האב לבדוק מה אירע עם בני משפחתו. החלו שמועות על הנעשה בפונאר, גיא ההריגה הגדול של יהודי וילנה, אך עדיין לא האמינו שהיוצאים אכן מובלים להשמדה. חיה עבדה במטבח של בית התמחוי ברחוב סטראשונה 2, וכך זכתה במנת מרק חמה ביום ובשאריות מזון שיכלה להביא הביתה. במקום זה נולדה המחתרת. בערבים נהגה ללכת למועדון הנוער, אותה תיארה כעבור שנים כמעין "חממה, אי קטן בו היינו שוכחים את הצרות".

על יום חיסול הגטו, ה-1 בספטמבר 1943 סיפרה וכתבה רבות וכך גם על הימים הבאים שהיו מעצבים בחייה – הצפייה לפרוץ המרד, האכזבה, הסירוב לאפשר לה להימלט דרך צינורות הביוב, ההימלטות עם חברותיה, ואחר כך המסע המפרך לבד אל הפרטיזנים ביער. עד יומה האחרון ייסר אותה המצפון על שלא נפרדה מהוריה, שלא דאגה לגורלם, שלעולם למעשה לא נודע לה מה קרה להם באותם ימים.

תקופה חדשה החלה עם הצטרפותה לפרטיזנים והתגייסותה לפעילות אקטיבית נגד הגרמנים. חיה התאמנה בשימוש בנשק, בהטמנת מוקשים ומטעני חבלה ויצאה לפעולות מחוץ ליער. ביניהן זכורה החזרה לווילנה, זמן קצר אחרי שעזבה אותה, כדי לפוצץ טרנספורמטורים ולשבש את אספקת החשמל והמים וגם כדי להוציא כמה עשרות יהודים שעדיין נותרו חבויים במקומות מסתור. על כך הייתה גאה.

ביער הכירה את בן זוגה שהיה אחר כך לבעלה במשך למעלה מחמישים שנה – חיים לזר. חיים היה מבוגר ממנה בעשר שנים ובעל מעמד בכיר בין הפרטיזנים. הוא חיזר אחריה ודאג להעביר אותה ליחידתו ומאז לא נפרדו דרכיהם לעולם, עד פטירתו באוגוסט 1997.

באוגוסט 1944 יצאו מן היער ושבו לווילנה עם שחרורה בידי הצבא האדום. החזרה אל עיר הולדתה שהייתה ריקה מיהודים ולא נותר בה בן משפחה אחד הייתה טראומטית וקשה. אותו קיץ נסע חיים למוסקבה כדי לטפל בידו שנקטעה באחת מפעולות הפרטיזנים וחיה נותרה עם אחותה וגיסה בווילנה, עבדה במפעל לייצור דברי חלב וכך הצליחה להשיג אוכל. אז החלו הדיבורים על עלייה לארץ-ישראל.

 

החל מינואר 1945 החלה תקופת הנדודים על פני אירופה, חיה וחיים התקדמו יחד עם חבריהם, מעיר משוחררת אחת למשנה בפולין. בראשית מאי חצו את הגבול לצ'כוסלובקיה וב-9 בחודש הגיעו לכפר צ'כי קטן וראו את הכפריים יוצאים צוהלים, שרים ורוקדים ברחובות – כך נודע להם על סיום המלחמה.

מצ'כיה עברו לבוקרשט, שבה פגשו שליחים מן הארץ ויכלו להשיג סרטיפיקאטים לעלייה. אולם חיים סיפר כי באיטליה מתקיימת פעילות ענפה של ארגון העלייה לארץ והוא רוצה לקחת בה חלק. הם עברו את הגבול לאוסטריה ומשם לטרוויזו, על גבול איטליה שבה השתתפו במפגש המפורסם של הניצולים עם חיילי הבריגאדה והשליחים מארץ-ישראל במהלכו נשא חיים נאום ארוך ונרגש.

בשנתיים הבאות הייתה שותפה לפעילות ההצלה והעלאת היהודים ארצה, תחילה במילאנו ואחר כך ברומא, שם שימש חיים כנציב בית"ר. ברומא גם נישאו ב-1946 בבית הכנסת הגדול על ידי הרב הראשי של איטליה, הרב פראטו.

כשהתברר לחיה כי היא נושאת ולד ברחמה החליטה שתלד אותו בכל מחיר על אדמת ארץ-ישראל, ולא על אדמת אירופה הרוויה בדמם של בני משפחתה ועמה. בדרך לא דרך הטלטלה מאיטליה למרסיי, שם עלתה על אחת האניות ה"בלתי לגאליות" שהובילה אותה לחיפה, שם האוניה "טרנסילבניה". כאשר נראה הר הכרמל על החוף אחזו בה צירי לידה והיא הורדה אל בית החולים וכעבור יממה ארוכה של כאבים וייסורים יצאה לאוויר העולם ביתה הבכורה, שנקראה שרה על שם אמה.

חיי המשפחה בארץ עמדו תמיד בצל האירועים הגדולים של מלחמת העולם השנייה, אולם התנהלו בנורמאליות, באהבה רבה ובשמחת חיים תמידית. ב-1954 נולד בנה אדי, שנקרא על שם סביו משני הצדדים. מתחילת דרכה בישראל שלחה חיה ידה בכתיבה – עבדה ב"מעריב" ואחר כך שנים ארוכות בעיתון "חרות", לצידו של אייזיק רמבה ז"ל. תחילה הייתה מזכירת המערכת ובהמשך כתבה על נושאים שונים, אך שוב ושוב חזרה אל תקופת המלחמה והשואה. כאשר נפתח משפט אייכמן היה זה אך טבעי שהעיתון ישלח אותה לכסות את מהלכיו.

לאחר סגירת העיתון בשנת 1966 עבדה במשך כמה שנים כעורכת פרסומים בסוכנות היהודית בתל אביב ואחר כך ביחידת ההנצחה של משרד הביטחון בעריכת "גווילי אש", שקיבצו כתבים של חיילים שנפלו ובעריכה והפקה של פרסומים נוספים כמו "דרך ארץ" ו"ספר האנדרטאות". לצורך זה נסעה על פני הארץ, איתרה מקומות מיוחדים, צילמה אתרי נוף וזיכרון.

לצדו של חיים עסקה חיה כל חייה באיסוף חומרים ועדויות על תקופת השואה, ובמיוחד על חלקם של אנשי בית"ר במרידות, בבריחה, בהעפלה ובמלחמת העצמאות. נושא שהעסיק את שניהם כארבעים שנה היה חלקו של הארגון הצבאי היהודי, מיסודה של תנועת בית"ר, במרד גטו ורשה. חיה נסעה לפולין הקומוניסטית כבר בשנת 1960 כדי לפגוש את אנשי המחתרת הפולנית שסייעו לארגון זה במרד, יחד איתם חשפה מסמכים ועדויות וכן את פתח המנהרה בבית בו שכן מטה הארגון ברחוב מוראנובסקה. יחד עם חיים הקימה את "מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" במרתף מצודת זאב ובו ריכזו את החומר הרב שאספו, לרבות מוצגים ותמונות המספרים את סיפורם של לוחמים יהודים בצבאות בנות הברית, במחנות, בגטאות וביחידות הפרטיזנים.

 

חיה נפטרה ב-5 בפברואר 2003 ונקברה לצד בעלה.

למאמרים מאת חיה לזר על משפט אדולף אייכמן – לחצו כאן.

למאמרים מאת חיה לזר על גטו ורשה – לחצו כאן.

למאמרים מאת חיה לזר על אישים – לחצו כאן.

למאמרים שונים מאת חיה לזר – לחצו כאן.