מצדה של ורשה, המעגל נסגר והולך, ב'
מתוך הספר: חיים לזר, מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, תל-אביב, 1983
המעגל נסגר והולך, ב'
לוורשה מתחילות להגיע מעיירות הסביבה ידיעות מדאיגות. הידיעות מספרות על התעללות גוברת ביהודים, שוד וביזה, מכות ואף מקרי רצח. ברחובות ורשה מופיעים הפליטים הראשונים – יהודים שגורשו מעיירותיהם, עמוסי חבילות, שהצליחו להציל מרכושם, מבתיהם, פרי עמל שנים ודורות. היתר הופקר. הם כורעים תחת עומס המשא הנישא על כתפיים או מובל בעגלות-יד, והם אנה באים?!
הגיעו יהודים מפיאטריקוב, מראדומסק, מטומאשוב וממקומות אחרים. הם מספרים שבעיירותיהם הוקמו רובעים מיוחדים ליהודים – מעין גיטאות. הפליטים מוצאים מקלט בבתי כנסת ובתי מדרשות ואולמות ציבוריים. ויהודי ורשה מסיקים מזה, שזכויות היהודים יוגבלו רק בחלקי פולין אשר סופחיו לרייך. ואילו בשאר חלקי הארץ לא יחול כל שינוי לרעה…
ב-4 באוקטובר 1939, עוד בימי השלטון הצבאי הגרמני, הוקמה בוורשה מועצת היהודים. כיושב ראש נתמנה על ידי הגסטאפו המהנדס אדם צ'רניאקוב, אשר לפני פרוץ המלחמה היה סגן יושב ראש הקהילה היהודית בוורשה, בתוקף מינויו לתפקיד זה על ידי השלטונות הפולניים. המועצה היהודית, ה"יודנראט", הורכבה מעשרים וארבעה חברים ועשרים וארבעה ממלאי-מקום, שגם הם נתמנו על ידי הגסטאפו בהמלצת צ'רניאקוב. נציגי הגסטאפו הודיעו ליודנראט שתפקידו יהיה למלא ולהוציא לפועל את כל דרישות והוראות השלטון. על אף תפקידו הברור הזה ראה את עצמו היודנראט כנציג היהודים אשר עליו להיות להם למגן בעת צרה ומצוקה. יחד עם זאת האמינו אנשי היודנראט כי ימצאו עדיין אצל ראשי השלטון הצבאי יחס יותר טוב ויותר הוגן מאשר אצל אנשי הגסטאפו ויוכלו לערער בפניהם על הפקודות וההוראות הרצחניות של אלה וגם ימצאו אוזן קשבת. והגרמנים עצמם, כיד התעמולה הטובה עליהם, הדגישו בכל הזדמנות, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, כי ליהודים ניתנה אוטונומיה מלאה. תעמולה זו גרמה לכך, שהיהודים ילכו שולל אחרי המוסדות היהודיים, ושיסרבו להתנגד להוראות הגרמניות הניתנות להם באמצעות היודנראט והמבוצעות על ידו. זה היה ההישג הפסיכולוגי הראשון ואולי המכריע לגבי על ההתפתחות הבאה.
ב-4 בנובמבר 1939 נאסף היודנראט, חברי המועצה וסגניהם בפקודת הגסטאפו לישיבה מיוחדת כדי לשמוע הודעה חשובה. מספר קציני גסטאפו שהגיעו למקום הקריאו פקודה על "הקמת איזור מגורים ליהודים ויהודיות – כאמצעי זהירות נגד מגיפת הטיפוס". האיזור המיוחד, כלומר הגיטו, יהיה בתחומי הרחובות ז'לאזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטסקה, כיכר קראסינשקי, זמנהוף, ז'לאזנה-בראמא, ויילקה וזלוטה. כל היהודים חייבים לעקור לגיטו תוך שלושה ימים, עד ל-7 בנובמבר. על היודנראט להעביר לגיטו מאה וחמישים אלף יהודים שהתגוררו מחוץ לתחום שנועד בשביל הגיטו. להדגשת חשיבותה של הפקודה הזאת נטלו עמם אנשי הגסטאפו כבני ערובה את עשרים וארבעה ממלאי המקום של חברי היודנראט.
לא עזרו להם לאנשי היודנראט כל הסברותיהם, שאין כל אפשרות מבחינה טכנית להוציא לפועל את העברתם של רבבות משפחות בתחומי הגיטו שנקבעו.
לאחר התייעצות מחליט היודנראט לפנות למפקד הצבאי על ורשה ולבקשו לבטל את הגזירה. משלחת של היודנראט ובראשה צ'רניאקוב מתייצבת בפני הגנרל פון נוימאן-ניירוד והוא נעתר לבקשת היהודים. פקודת הגסטאפו בוטלה, ואנשי היודנראט מביאים את הבשורה להמוני היהודים שהתאספו על יד בניין הקהילה.
הנצחון הזה, ראשון ואחרון של היודנראט בוורשה, הגדיל את תקוות היהודים, כי איכשהו אפשר יהיה להסתדר, אך נצחון זה טמן בחובו את גרעיני הכליון שבא אחר כך: הוא עורר בקרב היהודים את הרושם, כי ברייך השלישי שוררים חוק וסדר, וכי מעשי ההתעללויות ביהודים מצד יחידים וארגונים גרמניים נעשים על דעתם בלבד, ללא ידיעת הרשויות המוסמכות השוקדות על שמירת החוק והסדר. רושם זה נתחזק עוד יותר הודות לתעמולה הזריזה של הגרמנים. האמונה בשלטון החוק והסדר היתה כה חזקה, שכאשר, כעבור שנה בערך, ביום כיפור תש"א, הופיעה הפקודה הרשמית של מנהלת מחוז ורשה להקים גיטו – היא נתקבלה בהפתעה ובתדהמה מרה על ידי האוכלוסיה היהודית.
אין לומר, כמובן, שהמצב הוא "טוב", הוא אפילו רע, אלא שיש רושם של יציבות. אמנם רבים מעשי ההתעללויות, ההשפלה, אבל לא קיבלו עדיין צורה המונית. ההשלמה עם המצב
הגיעה עד כדי כך, שנשלחו מכתבים מוורשה, מהמשפחות העזובות, לבעליהן ובניהן בתחומי שלטון ברית המועצות לחזור לבתיהם. עם פלישת הגרמנים לפולין החלה בריחה המונית של מאות אלפים מזרחה. רבים מהם נהרגו בדרכים, חלק גדול הם הוחזר על ידי הגרמנים, תוך עינויים והתעללויות, למקומותיהם, אך חלק מן הבורחים מצא מקלט באזורי הספר הפולניים ובגליציה המזרחית, שנמצאו עתה בשלטונם של הרוסים. כעת, בתקופת השקט המדומה, הם נקראים לחזור לבתיהם, כי גדלו אפשרויות הפרנסה, הארץ שקטה במקצת ומן הראוי להמשיך ולהיות יחד בבית מאשר להתגלגל בנכר…
אך תוך כדי השקט המדומה הזה טבעת החנק נתהדקה והלכה סביב ליהודי ורשה:
"באחד מימי סוף נובמבר נמצא מת שוטר פולני בחזית הבית שברחוב נאלבקי 9, בשכונה היהודית הידועה של העיר. הגרמנים לא דרשו ולא חקרו הרבה. הם הוציאו את כל הגברים שמצאו בבית, ביניהם אנשים שנזדמנו שם במקרה – חמישים ושלושה במספר – וירו בכולם. השלטונות הגרמניים עצמם פרסמו את הידיעה על כך ב-1 בדצמבר בעתון בלשון פולנית שהוצא על ידי הגרמנים. בגליון זה עצמו פורסם צו, שכל יהודי החל מגיל שתים-עשרה חייב לענוד על זרועו הימנית סרט ועליו מגן-דוד.
"על היהודים נאסר להחזיק יותר מאלפיים זהובים, כל היתר, כולל כסף, זהב, תכשיטים ודברי-ערך אחרי חייבים למסור לבנק הגרמני. שוד רשמי ובלתי-רשמי של הרכוש היהודי הם מעשים יומיומיים. חיילים וקצינים גרמניים מכל הסוגים ומכל המינים, מן הצבא ומהמשטרה וה-ס.ס., לקחו חלק בשוד.
"בעצמי הייתי עד למעשה, בדצמבר 1939, כשקצין גרמני הוריד באמצע הרחוב מאישה יהודית את מעיל הפרווה שלה ומסרו למלווה הפולנית שלו. כן הייתי עד למקרה, כאשר באחד מערבי נובמבר 1939 נכנסו לבית מכרי שלושה קצינים גרמניים באקדחים שלופים ודרשו כסף ותכשיטים. מכרי מסרו לגרמנים כל מה שהיה להם. לפתע השגיח אחד הקצינים במדליון זהב על צווארה של אחת הילדות. הילדה היתה חולה מלידה ונתקפת התקפות אפילפטיות פעמים אחדות ביום. הדבר היחיד שגרם לה שמחה היה המדליון. האם החלה להתחנן בפני הקצין שישאיר את המדליון לילדה, אך הקצין אמר: 'אני בעצמי רופא ורואה שהילדה חולה, אך ילד יהודי אינו יצור אנושי', וקרע את המדליון בכוח מצוואר הילדה"4.
מצב זה של שקט יחסי בליווי מתמיד אך בלתי-מאורגן של מעשי טרור גסים, שעיקרם השפלה וזילזול, נמשך עד להקמת חומות הגיטו.
ואלה השתלשלות הדברים שקדמו להקמת חומות הגיטו:
בדצמבר 1940 הופיעו ליד הכניסה לרחובות היהודים שלטים גדולים עם כתובות בגרמנית ובפולנית: "תחום סגור מחמת סכנה של מחלות מידבקות". האוכלוסיה הפולנית נתבעת שלא להיעצר ברחובות האלה. באפריל התחילו לבנות את החומות מסביב לרחובות ההם. את האמצעים הכספיים ואת החומרים הדרושים אנוס היה לספק היודנראט.
בעת ובעונה אחת התחילו לגרש את היהודים מדירותיהם ברחובות שנועדו ל"רובע הגרמני", לפרקים בלא לתת להם את האפשרות ליטול עמהם חפצים מעטים. המגורשים הורשו לעבור רק לרחובות היהודיים.
ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940 – כל הגזירות האנטי-יהודיות שגזרו הגרמנים או הוציאו לפועל, חלו בימי חג ומועד יהודיים כאשר היהודים לא ציפו להם כלל – שידר הרדיו הגרמני פקודה מאת מנהל מחוז ורשה להקים איזור מגורים יהודי; יהודי ורשה לא יוכלו לגור אלא באיזור זה, על היהודים לעזוב את כל שאר חלקי העיר. בו בזמן נאסר על שאינם-יהודים להישאר בדירותיהם אשר באיזור המגורים היהודי. עד ל-31 באוקטובר חייבים היו הכל להימצא בשטחים שנועדו להם.
ביום 31 באוקטובר 1940 נתפרסמה מטעם מנהל מחוז ורשה תוספת לפקודה, שהאריכה את מועד המעבר אל הגיטו עד ל-15 בנובמבר 1940. ההנמקה למעשה "חסד" זה הבלתי רגיל לפי הנוהג הגרמני כלפי היהודים, היתה שביעות רצונם ממהלך העקירה של האוכלוסין מאיזור לאיזור. ההארכה באה כאילו להמתיק ליהודים את הגלולה המרה של כליאתם בגיטו. לפי הפקודה המקורית נאסר על היהודים להעביר אל הגיטו חפצים כלשהם פרט ל"צרורות של פליטים" וכלי מיטה.
השטח שנועד לגיטו הוקטן מפעם לפעם, עד שלפעמים נאלצו אנשים שעברו כבר פעם לאחד הרחובות לעקור שוב ולמצוא דירה ברחוב אחר, מפני שעד שהגיטו נסגר הספיקו להפקיע את הרחוב מתחומיו. בעצם הוקטן הגיטו לא פעם גם לאחר סגירתו. היה צורך לעקור מדירותיהם כמאה אלף פולנים וכשבע מאות "פולקסדויטשים" וליישב במקומם כמאה ושמונים אלף יהודים. אלפי יהודים פשטו בגיטו לחפש דירות: חלק מהם מסרו את דירותיהם הגדולות שבצד הארי תמורת חדר קטן שמשפחה פולנית הותירה בשטח הגיטו. עם זאת היה היהודי משאיר גם את רהיטיו בדירתו הקודמת ואף אנוס היה להוסיף עוד מכספו. הבהלה היתה עצומה, מחוסרי האמצעים נשארו ללא קורת גג לראשם.
הגיטו הוקף חומה. אורך גבולותיו לפני הקטנת שטחו, שמונה-עשר קילומטר, שטחו היה מאתיים שישים וחמישה הקטרים (מחוץ לבית העלמין שברחוב אוקופובה, שבתחילה היה אף הוא כלול בתחומי הגיטו) והיווה שמונה אחוזים משטחה של ורשה המרכזית. על שטח זה נתחייבו להצטופף שלושים ותשעה אחוזים מאוכלוסייתה של ורשה זו, בעוד שלא עמדו בו אלא שמונה-עשר אחוזים מכלל בתי המגורים של העיר. אך חלק גדול מבתי המגורים הרוס היה מההפצצות נוסף על היות הבתים באותו חלק עני ונחשל של העיר קטנים וישנים מאשר בשאר חלקי העיר.
הגיטו נחלק לשניים. כמחיצה בין שני החלקים שימש רחוב חלודנה, שגדור היה משני עבריו ולא הותר לעבור בו אלא לארים בלבד. הגיטו הגדול (שבעים ושבעה אחוזים מכלל השטח כולו) נמצא מצפונו של רחוב חלודנה (לצד הבתים שנשאו מספרים זוגיים) ועד לרחוב דז'יקה, ניסקה וחלק מרחוב פוקורנה. הגיטו הקטן (עשרים ושלושה אחוזים מכלל השטח) השתרע מדרומו של רחוב חלודנה (לצד הבתים שנשאו מספרים בלתי-זוגיים), עד לרחוב זלוטה, אולם הגבולות לא היו יציבים מפני שהופקע מן הגיטו רחוב זלוטה, ואחריו הבתים הבלתי זוגיים של רחוב שיננה. מן הגיטו הגדול אל הקטן היה מעבר אחד בלבד ברחוב ז'לאזניה פינת חלודנה. ברחוב ז'לאזנה היו עוד שני שערים שהיו נפתחים מפעם בפעם כדי להרשות לקבוצת יהודים לעבור ובה בשעה נסגר רחוב חלודנה בפני עוברי האורח האריים.
לימים נבנה מעל לרחוב חלודנה גשר של עץ, שהיה נטוי על פני שני חלקיו. מאז ואילך שוב לא הפריע מעברם של היהודים בעד עוברי האורח האריים מלעבור ברחוב חלודנה. הצפיפות היתה כאן כל כך גדולה, שלא פעם היה צורך להמתין שעות עד שיכלו לעבור את הרחוב.
המעבר בשערים שברחובות חלודנה-ז'לאזנה היה כרוך בהפרעות חיל המשמר הגרמני, שהיה עוצר מזמן לזמן את היהודים העוברים והשבים, עושה אותם ללעג, מצווה עליהם לרקוד, לעשות תרגילי התעמלות וגם מכה בהם. מקום זה, המועד לפורענויות, נקרא בפי היהודים בשם "גיברלטר".
שטח הגיטו בותר בצורה כזאת שהופקע מתוכו כל מקום פנוי, כל גן, עד שכמעט ל היה בגיטו מקום נטוע עץ. עד כמה היו האנשים צמאים לאוויר חופשי, לקצת ירק, מעידה העובדה המדימה שכל בעל חצר או כיכר שהיה בה איזה אילן, היה מעמיד סביבו ספסלים, ומשכיר את מקומות הישיבה תמורת תשלום מסויים. ורבים נמצאו כמהי-אילן ירוק בגיטו הנורא ההוא שהיו ממתינים בתור ומצפים למקום שיתפנה. חובת הישיבה בגיטו חלה – בהתאם לחוקת נירנברג – גם על מומרים ואף על נוצרים מלידה ממוצא יהודי.
באחד בינואר 1940, חודש לאחר סגירת הגיטו, ישבו בו שלוש מאות ושמונים אלף יהודים, אלף חמש מאות וארבעים בעלי דת רומית קתולית, להם נועדו שתי כנסיות בכיכר גז'יבוב וברחוב לשנו. היה להם גם כומר, אף הוא יהודי מומר, מאה ארבעים ושמונה בני הדת האוואנגלית, שלושים פראבוסלבים, ארבע מאות שלושים ואחד מכיתות דתיות אחרות. וגם בתנאים ההם ראו עצמם המומרים כשכבה נעלה יותר; היו מקבלים תמיכה מאת החברה הנוצרית "כאריטאס", וקיוו כל הזמן שהעולם הנוצרי יתערב לטובתם ויגאלם מן הגיטו היהודי. אולם כל תקוותיהם עלו בתוהו וגופותיהם עלו בכבשני הגז עם כל עם היהודים הנאמנים.
קפדנות נוספת בקיום חוק הגיטו ליהודים הביאה לידי כך שאפילו חולי הרוח ממוצא יהודי חוייבו לעזוב את בית החולים לחולי-רוח שבטוורקי ולעבור אל מקום ההסגר היהודי.
עד ה-16 בנובמבר ניתן ליהודים בגיטו להיכנס ולצאת באורח חופשי ולנהל את עסקיהם, שנמצאו מחוץ לתחומי הגיטו. הובטח להם, כי המצב ישאר כך גם להבא, ולפיכך אין הכרח להעביר את העסקים או את המפעלים לתוך הגיטו. אך ב-16 בנובמבר 1940 נסגרו פתאום השערים ואיש לא הורשה עוד לצאת מן הגיטו ללא רשיון מיוחד, שקשה היה להשיגו. עסקי היהודים שבצד הארי נסגרו בחותמות ולימים הועברו לידי ארים "טהורים". לבעלים היהודים ניתן בקושי להוציא את תעודותיהם הפרטיות ושאר דברים של מה-בכך. בדרך זו נשדדו מידי יהודי ורשה אלף ושבע מאות חנויות מכולת ואלפיים וחמש מאות עסקים אחרים.
בתחילה היה צפוי לכל העוזב את הגיטו ללא רשיון קנס כספי או עונש מאסר, מלבד זאת היה קיים עונש של "עבודת כפייה" קשה וממושכת יותר. אולם ביום ה-23 באוקטובר 1941 הופיעה פקודה חדשה, לפיה נקבע על היציאה מן הגיטו עונש אחד בלבד: עונש המוות, ואמנם בנובמבר 1941 בוצעו גזרי דין המוות הראשונים נגד יהודים שנמצאו בצד הארי ללא רשיון.
ההוצאה להורג בוצעה באורח "חגיגי" בנוכחות הקומיסר של הרובע היהודי, עורך הדין אויארסוואלד, ואישים אחרים, בחצר בית הסוהר המרכזי היהודי, בפינת הרחובות גנשה-זמנהוף. בין המוצאים להורג נמצאו שש נשים. גזר הדין עשה בגיטו רושם מזעזע, בעיקר בגלל אופיו החוקי.
הצפיפות בגיטו היתה ללא שיעור. שלוש עשרה נפשות בכל חדר בממוצע. במיוחד היה קשה מצבם של התושבים שהגיעו לתחומי הגיטו בזמן האחרון. לא פעם הוכרחו להניח ברחוב או בחצר את מעט הרהיטים שעלה בידם להציל ולהביא עמם.
לאחר הקמת הגיטו וסגירתו השיג היודנראט סמכויות נרחבות ושלטון יחיד ברחוב היהודי. בלית ברירה הוא נאלץ לעסוק בשורה של בעיות שחרגו הרחק מתחומי הסמכויות של הנהלות קהילות בפולין בזמנים כתיקונם. בו ברגע שהגיטו נעשה סגור ומסוגר, קיבל יושב הראש שלו לידיו למעשה את סמכויותיו של ראש עיר באותו חלק של העיר, אך נוספו על כך גם תפקידים לא-מוניציפליים, כי אם של שלטון אזרחי מרכזי כגון השירות המשפטי, דואר וכד'. עקב התרחבות הסמכויות היה צורך גם להגדיל בשיעור ניכר את צוות העובדים של היודנראט ובמרוצת הזמן הגיע מספר עובדיו כדי אלפיים. "אוטונומיה" רחבה זו הפכה להיות בידי הגרמנים מכשיר שטני ביותר כשהוקמה "הזרוע המבצעת", "נוגשים" כמו שכתוב. כי על מנת שיוכל לשלוט בהמונים, הוצרך היודנראט לקיים מיליציה מתאימה, שבגרמנית נקראה: "יידישער ארדנוגס-דינסט", בפולנית: "זשידובסקה סלוזשבה פוזשונדקובה" (שירות הסדר היהודי). מצד אחד היה שירות זה כפוף למרותו של ראש היודנראט, ומצד שני למשטרה הפולנית בעלת המדים הכחולים-כהים (המשטרה הכחולה), וזו היתה תלויה במשטרה הגרמנית. "שירות הסדר" הוקם בוורשה עם הקמת הגיטו בנובמבר 1940. עד לזמן הזה היתה קיימת פלוגת שומרים שמנתה כמאה איש ואשר תפקידה היה לשמש ליווי לקבוצות הפועלים היהודים בדרכם למקומות העבודה הגרמניים ולשמור על הסדר בבנייני היודנראט. פלוגה זו היתה כפופה למחלקת העבודה ולא נחשבה כרשות נפרדת כפי שהיתה לאחר סגירת הגיטו. קמעה קמעה החלו להוציא מתוכו את תחנות המשטרה הפולניות ובהדרגה נשאר הגיטו כולו ברשותו של היודנראט ו"שירות הסדר" שלו, היא המשטרה היהודית "העצמאית"…
הגיטו חולק לשישה אזורים, בראשם "מפקדי אזורים" ולרשותם הועמדו פלוגות של שוטרים. פלוגת שוטרים אחת השאירו בתוך אזור "הקהילה", וזו הופקדה על בנייני הקהילה. נוסף על כך היו גדודי מילואים. אנשי "שירות הסדר" עברו הכשרה טכנית מיוחדת, מעין הכשרה צבאית, והם חבשו כובעים מיוחדים וצויידו בפרגולי-גומי. הם נחלקו לארבע פלוגות שבכל אחת מהן היו ארבע מחלקות. כמו כן הונהג דירוג מדוייק של בעלי התפקידים, על ציוני הדרגות המתאימים (כפתורים וסרטים) וכד'. מפקד המשטרה "היהודית" הזאת היה המומר יוזף שרינסקי, לשעבר פולקובניק במשטרה הפולנית, שמחמת הכנעתו הכלבית לגרמנים נתפרסם שמו לשמצה בקרב היהודים. מינויו למפקד נועד להדגיש את הרצון לקיים מגע עם חוגי הממשלה הפולנית לשעבר ועם הציבור הפולני ששרינסקי נמנה עמם. לעזרתו הוצבו שלושה סגנים: הנדל, לייקין ופירסטנברג, שהיוו יחד את "מועצת המשטרה העליונה".
בסוף דצמבר אורגנו פקחי הוועדה למלחמה בספסרות, אלה היו לובשי מדים, וכינו אותם "השלושה עשר", על שם משרדם הראשי שנמצא ברחוב לשנו 13. כמפקד הארגון נתמנה הקומיסר שטרנפלד ועוזריו העיקריים גאנצווייך, רולאנד, שפונט ועורך דין שאייר מלודז'. עד מהרה מתפרסמים אנשי ארגון זה לשמצה כסוכני גסטאפו.
ועוד קבוצות לובשות מדים: עובדי יחידת האמבולנסים, קבוצות של קברנים לובשי-שחורים, המועסקים על ידי חברות פרטיות, שהמפורסמת ביותר ביניהן היא חברת פינקורט, הנמצאת ליד בית הקהילה בגז'יבובסקה.
הקמת הגיטו עוררה חרדה עמוקה בלב היהודים. נעשה חשבון שתוך שנה אחת ייתמו בגיטו כל אמצעי התשלומים הנחוצים להבאת מזון מן החוץ. האספקה הרשמית שניתנה מדי חודש ליושבי הגיטו לא היתה מספיקה אלא לימים אחדים בלבד. המזון שניתן ליהודים על פי כרטיסי המזון הגיע למאתיים עשרים קלוריות ביום, שהיווה רק חמישה-עשר אחוזים מן הכמות הדרושה לקיים את הנפש ואת כושר העבודה. גם הסיוע שניתן על ידי העזרה הציבורית לא היה בו כדי להציל אף נפש מלגווע ברעב. לא יותר מדחיית הקץ לשבועות או ימים אחדים. את השאר היה הכרח להשיג על ידי הברחות, והמציאות הראתה, שעל אף המשמרות המיוחדים ששמרו על הגיטו, למרות הז'נדרמריה, המשטרה הכחולה ו"שירות הסדר היהודי" – חוללי תושבי הגיטו ממש נפלאות ונצורות בהמצאות לאספקת מזון. חיוניות הגזע, רצון החיים העז ונסיון גלות ארוכה חוללו פלאות.
אולם רצון חיים עז זה שוברו בצדו: לאט-לאט יוצר הבטחון היהודי את האשלייה: מי יודע… והרי יש גם צדדים חיוביים באורח חיים זה של יהודים בינם לבין עצמם… בלי גויים… בלי פחד פרעות… הרי לזרים הכניסה אסורה…
בינתיים הולכת ונשלמת בניית החומה מסביב לגיטו. שפתה העליונה של החומה מעוגלת, עליה שכבת מלט ובתוך המלט נתקעים שברי זכוכית, שברי חרס וחרסינה. חומה זו אינה רק גדר או גבול. חומה זו מכוונת באמת למנוע מעברם של בני אדם. בתחתיתה חורים לנקבי תיעול קטנים כל כך, שאף ילד קטן ביותר לא יוכל לעבור בעדם.
שלטונות הכיבוש בונים חומה זו כדרך שהם עושים כל דבר – אגף אחרי אגף, בנפרד, בלי רציפות נראית לעין. זעיר-פה זעיר-שם, ומפעם לפעם, לא בבת אחת חלילה, גזירות-שוד של רכוש יהודי; איסור השחיטה הכשרה; איסור התפילה בציבור; מפקד רישום לעבודה; הטלאי הצהוב; הקפאת חשבונות בבנקים; הגבלות על העתקת דירות; הגבלות על הרכוש; איסור הנסיעה ליהודים בחשמליות ובאוטובוסים; הגבלות על חסכונות בדואר; איסור רכישת זהב; איסור החזקת כסף; איסור העברת בתי עסק; איסור העברת רהיטים. רשימת האיסורים גדלה והולכת, רשימת ההיתרים מתמעטת, עוד מעט ולא הותר אלא לנשום, עוד מעט וגם זה לא… ואם יש מי שמתעורר פתאום מהרגל הכניעה האיטית הזאת ומשמיע מילה חריפה, מיד מתנפלים עליו:
– שקט! כלום מבקשים אתם להמיט סכנה על הרוב?
שקט יהודים!
1. מתוך הספר "הפתרון הסופי" – תעודות על השמדת יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א.
2. דוקטור ד. וודובינסקי כנ"ל.