חורבן ומרד, פרק ב', כאפונעס
מתוך הספר: חיים לזר, חורבן ומרד, תל אביב, 1988
פרק ב', כאפונעס
מיום שנמסרו מקלטי הרדיו לרשות, אין עוד קשר עם העולם החיצוני. אי אפשר לדעת מה מתרחש בחזיתות. העתונים המקומיים מכריזים בכל יום באותיות גדולות על נצחונותיו של הצבא הגרמני. בעמודים הפנימיים מתפרסמים מאמרי הסתה ארסיים נגד היהודים, הרוסים, המעצמות המערביות.
בחצר שאני גר בה יש יהודי שלא מסר את מקלט הרדיו שלו. אליעזר שוסטר שמו. בכל לילה מתכנסים שם לשמוע חדשות מחוץ לארץ. אבל נחמה – אין. הדכאון הולך וגובר.
ברחוב סטראשון מספר 6 נמצא משרד היודנראט, שאושר על ידי המושל הצבאי הגרמני. מבוקר השכם מתאספים שם מאות יהודים, והגרמנים אים ומובילים אותם לעבודה. אם ישחק להם המזל ויעבדו בהשגחתו של גרמני "טוב" – יהיו מלאי שמחה. לעתים יחזרו הביתה כשבכליהם לחם או קופסת שימורים שהגרמני השליך לפניהם כעצם לפני כלבו. ואם הורע מזלם והגורל זימן להם גרמני רע – אבוי להם…
בערב הם חוזרים ומספרים את קורותיהם:
היום ציוו עלינו הגרמנים לערוך מירוץ כשאנו עמוסים שקים שמשקלם מאה קילו. כל אשר נכשל ונפל, הוכה עד אובדן החושים.
האחד מספר:
היום העלונו הגרמנים על הר גבוה וציוו עלינו לעלות ולרדת במרוצה שעות רצופות תוך כדי סחיבת אבנים כבדות. כשנשארנו מוטלים על האדמה, שיסו בנו את כלביהם. הכלבים קרעו גזרים מגופינו. אסור היה להתנגד, וגם לא היה לנו הכוח לכך.
והמספר פורם את חולצתו ומראה פצעים עמוקים בכל גופו.
ויהודי אחד אומר:
עבדנו היום בפירוק משאות בתחנת הרכבת. לגרמני שהשגיח עלינו נדמה היה שבחור אחד עושה תנועה חשודה. מיד שלף את אקדחו והרגו במקום. הוא ציווה עלינו להלשיך את הגופה על גל אשפה ולהמשיך בעבודה. בגמר העבודה קברנו אותו במקום לפי פקודת הגרמני. ואביו של הנרצח היה איתנו, ולעיניו נעשה הדבר…
ואחד מספר:
הגרמנים הביאו היום למקום העבודה שלנו כמה נערות יהודיות יפות וציוו עליהן לנקות את בתי הכסאות בידיהן. כשאחת מהן ביקשה כלים לעבודה, נתנו לה הגרמנים כף וצלחת והכריחוה לאכול צואה. אחר ההתעללות האיומה אמרו הגרמנים שככה ייעשה לכל יהודיה אשר תחוס על ידיה שלא יתלכלכו.
היהודים העובדים בשביל הגרמנים מקבלים "שיין" (תעודה). ה"שיין" כוחו, כביכול, להציל את העובדים מפורענויות.
מתחילה התרוצצות אחר "שיינים". מתחיל ויכוח איזו תעודה כוחה יפה יותר: בעלות חותמות עגולות, או מרובעות או מאורכות. של יחידה צבאית, או של מקום עבודה אזרחי. וכל אחד מנסה להוכיח שה"שיין" שלו אין כמוהו לתוקף ולמתן חסות…
מתחילה תקופת החוטפים ("כאפונעס", קוראים להם יהודי וילנה). שוטרים ליטאיים, וגם גויים סתם, באים וחוטפים יהודים ומובילים אותם למקום בלתי ידוע.
בתחילה הם אוסרים יהודים רק בחוצות, ועדיין אפשר להסתגר בבתים וליהנות מהרגשת בטחון. אחר כך הם באים בלילות, מתדפקים על הפתחים ומוציאים את הגברים. אגב כך הם שודדים מכל הבא ליד.
במרוצת הימים הם אינם מסתפקים עוד בחטיפת הגברים. הם מוציאים את הנשים והילדים לחצר, סוגרים את דלתות הבתים ומחתימים אותן בחותמות רשמיות. אין הם לוקחים איתם אלא גברים בלבד: זקנים וצעירים, בריאים וחולים, ואפילו נכים.
אכזריותם של השוטרים הליטאיים הולכת וגוברת מיום ליום. זה אינו רק פורקן לשינאתם. זה גם עסק טוב. אומרים שהם מקבלים תשלום בעד כל יהודי שהם חוטפים. וסיכון אין. הם יודעים שהיהודים לא יעמדו על נפשם. על רווחים קלים כאלה יש קופצים לרוב.
גם ה"שיין" אינו מועיל ברוב המקרים. הליטאים קורעים אותו לגזרים ולוקחים איתם את בעליו.
באחד מימי יולי, בשעות הבוקר, עומדים מאות יהודים בחצר היודנראט ומחכים לבואם של הגרמנים, שצריכים להובילם למקומות העבודה. לפתע מופיעים ליטאים מזויינים ומקיפים את החצר. הם מוציאים את כל הגברים ומובילים אותם לכלא לוקישקי. אחר כך רואים את האסירים עוברים בקבוצות בנות מאתיים או שלוש מאות איש דרך רחוב לגיונובה אל מחוץ לעיר, בכיוון ליערות פונאר.
כפי הנראה יש שם גיטו או מחנה עבודה גדול, מנסים היהודים לנחש.
בשעות הבוקר מחכות הנשים ליד כלא לוקישקי לראות את בעליהן בפעם האחרונה, או למסור להם צידה לדרך. עשרות נשים הולכות בעקבות השיירה עד קצה העיר. הלאה מכאן – אסור ללכת.
בשיירות רואים גם זקנים ונכים. ויהודים מתפלאים: וכי אין לגרמנים די פועלים צעירים ובריאים? וכלום בכוחות עבודה כאלה הם רוצים לנצח במלחמה? גרמנים טפשים…
צריך לתפור את הטלאי הצהוב על הבגד. טלאי על החזה וטלאי על הגב. הביקוש אחר אריג צהוב הולך וגדל. אתה לובש את הבגד ואצבעותיך ממששות בטלאי, ואתה נכוה, כאילו נגעת בברזל מלובן…
לעתים נדמה כי איש לא יעז עוד לצאת מפתח ביתו, להפגין את כלימתו ברבים. אך לא! אם כלימה היא, לא על ראש היהודים תחול. הטלאי הזה – כתם הוא על מצפון האנושות. מצבה הוא על קברה של התרבות. יבוש העולם – אנו, היהודים, נישא אותו בגאווה!