אף על פי, פרק רביעי, עליית תיירים
מתוך הספר: חיים לזר, אף על פי: ספר עלייה ב', תל אביב, 1957
פרק רביעי, עליית תיירים
הזכרנו בפרק הקודם את העולים שהגיעו לביירות במשלוחים אשר אורגנו בפולין על ידי זייצ'יק. וזה דבר "עליית זייצ'יק": מרכז המפלגה הרביזיוניסטית החליט באותה תקופה לטפל בעליה הבלתי-ליגלית ומינה את אחד מחבריו, המהנדס חיים זייצ'יק, כראש מחלקת העליה. בחפשו דרכים להערים על הגבלות העליה הבריטית, גילה זייצ'יק פירצה מעניינת: באותם הימים נהגו הקונסולים הבריטים להוציא ויזות-כניסה לבעלי-הון ולתיירים וכן ויזות-מעבר לשלושה חודשים, ללא הקפדה יתירה. זייצ'יק החליט לנצל אפשרויות אלו בממדים נרחבים. הוא קשר קשרי ידידות עם פקידי הקונסוליות הברטיות בוורשה ובלבוב והללו נאותו, תמורת פרס מתאים, להעניק ללא הגבלה ויזות-מעבר לכל מי שהציג בפניהם ויזה צרפתית ומצרית. כן נסתייע זייצ'יק במספר משרדי נסיעות, אולם את ההרשמה לעליה וארגונה ניהל הוא עצמו.
שיירות התיירים-העולים היו עושות דרכן לאחת הארצות השכנות, על פי רוב לנמל ביירות, ומשם המשיכו דרכן ביבשה לארץ – ונשארים בה.
זייצ'יק ניצל גם את העובדה כי צרפת, בעלת המנדט על ארצות הלבנט, כלומר סוריה והלבנון, היתה מעוניינת לטפח את התיירות לארצות אלו. הקונסוליה הצרפתית בוורשה היתה מעניקה ויזות לסוריה וללבנון לכל מי שביקש לבקר בארצות אלו כתייר. זייצ'יק התחיל איפוא לשלוח "תיירים" לביירות, מתוך הנחה כי משם יקל להם להתגנב ארצה דרך הגבול הצפוני.
דבר עליה זו נודע ברבים. הקהל נוכח לדעת שלמרות כל הגבלות העליה, אפשר לעקוף את החוק ולהערים על הבריטים, וכאשר נודע גם שהעולים מגיעים למחוז חפצם בלי קשיים מיוחדים וללא יסורי-דרך – החלו גם ארגונים אחרים, ציוניים ופרטיים, ללכת בדרך זו ולארגן עליות כאלו – הראשונים מטעמים רעיוניים, והאחרים – כמקור רווחים. הירבה לעשות משרד הנסיעות "אורביס", שפתח לצורך זה משרד נסיעות ב"נאלבקי" שבוורשה (מרכז מגורים ומסחר יהודי צפוף בוורשה).
למעלה משנה התנהלה העליה בדרך זו ללא תקלות. באמצעותו של זייצ'יק עלו למעלה מאלף יהודים, ומאות רבות עלו באמצעות ארגונים אחרים, שהלכו כאמור בעקבות המפלגה הרביזיוניסטית. בתקופה ההיא, כשמספר הסרטיפיקטים היה זעום, היה זה מספר נכבד למדי. אולם כפי שנראה להלן, לא היתה דעת הסוכנות היהודית נוחה מדרך עליה זו. נציגיה התערבו אצל השלטונות הבריטיים וניתן צו לקונסוליות בפולין להפסיק את מתן הוויזות. ולא עוד אלא שהם ביטלו את תוקף הוויזות שכבר ניתנו מקודם. דבר זה גרם לתקלה חמורה: יהודים רבים, שכבר חיסלו את עסקיהם ועשו את כל ההכנות לעלות בדרך זו, נשארו תקועים בוורשה ללא מוצא. שיירת-עולים אחת נתקעה במרסיי ללא אפשרות להמשיך בדרכה. הנפגעים שהיו בכל רע היו מלאי זעם והחלו טוענים שרומו בזדון ודרשו להחזיר להם את כספם ופיצויים על הנזקים שנגרמו להם. וכאן נתברר שהקופה ריקה… זייצ'יק טען להגנתו, שאת הכספים הוציא למתן שוחד לפקידי הקונסוליות הבריטיות ולפקידי ממשלה פולניים בעד עזרתם. אולם הנפגעים מאנו לקבל הסבר זה, והגישו לפרקליט המחוז תביעה משפטית נגד מרכז המפלגה הרביזיוניסטית. מר דוד קרול ז"ל, מפעילי ברית החייל בווילנה, הוכיח את האנשים על פניהם ושיכנע אותם כי הרחיקו לכת, במסרם את הדברים לידי הרשות, ובסבכם בעניין את מרכז הצה"ר. מר מארק כהן הצליח להוכיח לפרקליט המחוז, שאין למרכז המפלגה יד במעל, כי המרכז לא התערב בכלל בעניינים הכספיים האלה, והתביעה כוונה נגד זייצ'יק בלבד. אולם שוב אי-אפשר היה למנוע שערוריה ציבורית, שנוצלה על ידי מתנגדי המפלגה הרביזיוניסטית להשמצתה. מרכז המפלגה הקים ועדת חקירה לחקור בכל פרטי הדברים, ובתום עבודתה קבעה הוועדה, שזייצ'יק מעל בכספי הציבור. בוועידה הקרובה של הצה"ר אושרה בפומבי הוצאתו של זייצ'יק משורות המפלגה.
אם כי מרכז מרכז הצה"ר הוכיח קבל עם ועדה שלא היתה לו יד בכל העניינים הכספיים שהתנהלו על ידי זייצ'יק, הרי ראה עצמו אחראי כלפי האנשים שנפגעו, והחל לחפש דרכים להעלאת האנשים האלה לארץ.
באותו זמן מגיע לוורשה מר יצחק גרינבוים, מנהל מחלקת העליה של הסוכנות, והוחלט שעורך הדין מר יוסף שופמן יפנה בדרישה למר גרינבוים, שיקציב חמישים וכמה סרטיפיקטים כדי להעלות את האנשים. מר גרינבוים לעג לדברי שופמן ואמר, שאינו מוכן לעזור לרביזיוניסטים לצאת מן הבוץ…
מר שופמן טען שהעניין הוא לא רק רביזיוניסטי, כי גם מבחינת האינטרסים של הסוכנות מוטב שהדבר יבוא על תיקונו. הוא אמר, כי זייצ'יק הרי יטען שאת הכספים הוציא למתן שוחד לפקידים בריטיים בכל ארצות אירופה, ומכיוון שגם הסוכנות נוקטת באמצעים כאלה, הרי הרעש והשערוריה הפומבית שיקומו מסביב לעניין יהיו גם בעוכרי הסוכנות. בסופו של דבר הסכים גרינבוים להקציב עשרים וחמישה סרטיפיקטים – מספר אגדתי באותם הימים. ובכך חוסלה הפרשה.
זייצ'יק עצמו לא הועמד למשפט, כי באותם הימים הוכרזה בפולין חנינה כללית, וגם הוא נהנה מחנינה זו.
ההנהלה הציונית מתנגדת
ציינו לעיל כי דעתם של המנהיגים הציוניים לא היתה נוחה מגידולה של "עליית התיירים". הם, שהסכימו מלכתחילה להגבלות העליה, כדי שתהיה בידם השליטה על ברירת העולים, ראו לפתע כי עמדת-מפתח זו נשמטת מידיהם. שוב לא יוכלו לבחור בעולים הרצויים להם ולשמור על צביונה הסלקטיבי של העליה, שהם כל כך זקוקים לו למען הגשם תכניותיהם הנסיוניות בארץ. הנה מגיע לארץ אלמנט בלתי-תלוי, יהודים מכל-ימות-השנה – הרוצים להמשיך באורח חייהם ולפרנס את עצמם במלאכה, במסחר, בחרושת וכו', ולועגים לכל התורות הסוציאליסטיות למיניהן. אלמנט שאינו מוכן להיות שפן נסיונות לבניין חברה מתקדמת חדשה… עמל שנים של מנהיגי הציונות הועמד בסכנה; בניינם, שטופח משך שנים, עלול להתמוטט; כל עולמם הרעיוני עלול ליהרס על ידי פורצי-גדר ופורצי-גבולות אלה, והם אנה באים… דבר זה לא יקום ולא יהיה; הם יצאו נגד עליה זו במלחמת חורמה, ואפילו יצטרכו להיעזר במלחמתם זו נגד היהודים העולים-התמימים, ברשות העויינת.
ההנהלה הציונית פתחה בתעמולה נרחבת נגד עליית התיירים, אך משלא נשאה תעמולה זו פרי, וזרם התיירים הלך וגבר, עברה לאזהרות ולהשמצות, ולבסוף – למעשים.
פרטים מאלפים על מלחמתה של הסוכנות היהודית בתיירים ועל חלקה של הסוכנות בגזירות נגד התיירים, שפרסמה ממשלת המנדט, אנו מוצאים בספר "עסקן למופת" – ספר יובל לכבוד יהושע העשל פארבשטיין, ממנהיגי ה"מזרחי", שבו מספר מר אברהם זמיר את הדברים הבאים:
"הכמיהה הגדולה לעליה גברה בעיקר בשנות השלושים בגלל המשבר הגדול בפולין בשנים 1929-30 – כאשר הרבה בתי-מלאכה וחרושת ועסקים רבים נתערערו ונשבר מטה לחמם, עקב היחס של ממשלת גראבסקי, וכאשר כבר החלו נושבות רוחות היטלראיות מעבר לגבול הקרוב.
בשנת 1933 הסכימה ממשלת פולין לתת פספורטים במחירים מוזלים (שמונים זהוב במקום ארבע מאות) לתיירים (אלפיים), אשר רצו לעלות בכוונה להשתקע בארץ.
כאשר נודע הדבר לה' 'דורס', חבר הנהלת הסוכנות בירושלים, ראה בזה עוול למנדט ולממשלת ארץ ישראל שיהודים ישארו בלתי-ליגליים, וכן ראה עוול כלפי הממשלה הפולנית שתפסיד כסף על יהודים שקיבלו ממנה פספורטים במחיר מוזל. הוא פנה בהיותו בוורשה לממשלה הפולנית ולקונסול הבריטי ו'מסר' שזוהי תיירות מוסווית ולמעשה הם בלתי-ליגליים. בהתחלה לא נקלט הדבר במוח הגויים, שלא יכלו להבין שהסוכנות מתנגדת למה שהם, הגויים, מסכימים.
'דורס' שלח תזכיר לכל חברי הנהלת הסוכנות בעניין זה ודרש מהם למנוע פעולות מעין אלו. במברק אל דוקטור חיים ארלוזורוב המנוח, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, דרש שהאקסקוטיבה תדאג לסרטיפיקטים כדי להפסיק את זרם התיירות או שתדרוש מהממשלה לאחוז באמצעים חריפים נגד התיירות.
בהשפעת הנהלת הסוכנות פרסמה ממשלת ארץ ישראל גזירות חדשות, ותקנות חמורות נגד התיירים. על כך מסרה סוכנות י.ט.א. בטלגרמה שנתפרסמה מעל דפי ה'היינט' הוורשאי ביום
ה-14 באוקטובר 1932.
לפי תקנות אלה חייב יהיה כל תייר להציג בפני הממשלה בארץ מגוריו תעודות והוכחות שלא חיסל את עסקיו ואת רכושו במקום מושבו כיום, וכי יש לו כרטיס נסיעה (באוניה וברכבת) חזרה לארץ מוצאו וזה ישמש ערבון ובטחון שאין חלילה בדעת התייר להישאר בארץ ישראל.
כמו כן נתפרסמה רשימה שחורה של כמה וכמה משרדים לתיירות וסוכני אוניות, אשר העבירו לארץ ישראל מאות נוסעים כתיירים והבטיחו להם – לנוסעיהם – שיוכלו להישאר בארץ אם יצליחו להסתדר שם.
ידיעות י.ט.א. הוסיפו כי בא-כוח הנהלת הסוכנות הודה שהסוכנות הסכימה לגזירות אלו. כן נאמר בידיעה שבחודש אוקטובר 1932 עמדו לבוא ששת אלפים תיירים יהודים, רובם מפולין ורומניה, אולם בגלל התקנות החדות ייתקלו בקשיים גדולים.
בעניין זה כתב אלכסנדר הפטקה – מרצה לשאלות היהודים במיניסטריון לענייני פנים של ממשלת פולין – לפרבשטיין בזמן שהותו של הפטקה בארץ ישראל (במכתב מטבריה הנושא את התאריך 22.3.1933):
'…ואולם ידוע לי ממקור אחר, שמצד הסוכנות היהודית ניתנו אינפורמציות לגורמים פולניים, שתיירות-עליה אינה רצויה מפני סיבות אלו:
א. היא נוטלת מהסוכנות היהודית את יכולת הפיקוח על החומר האנושי, כי במקום פועלים נוסעים בורגנים זעירים, הקרויים 'המעמד הבינוני'…
ב. שתמיכה בתיירות כזו מהווה צעד של אי-לויאליות כלפי השלטונות האנגליים, היות ובהכרה ברורה למפרע, במתכוון מוצאים פספורטים במחירי הנחה תחת מסווה של תיירות.
ג. לבסוף, שלתיירים אלה צריך להתייחס כאל עולים, ואילו למעשה הם נהנים מהזכויות המגיעות לתיירים'.
בשנים 1930-33 התקשר פרבשטיין עם מנהלת חברת 'ללויד-טריאסטינו', שקיימה קו אוניות בין טריאסטה לארץ ישראל, ובו היו נוסעים רוב היהודים לארץ ישראל, והגיע איתה לידי הסכם:
להקים חברה לאוניות ולהובלה בין ארץ ישראל לטריאסט בשם כפול: 'ללויד-פולני-איטלקי-ארץ-ישראלי' בשביל הסניף בירושלים, 'ללויד-פולני-איטלקי-יהודי' בשביל הסניף בוורשה, והוסכם:
א. שם האוניה ייחרט – מלבד באותיות לטיניות – גם באותיות עבריות;
ב. מעל תורן האוניה יתנוסס – מלבד דגלי פולין ואיטליה – גם דגל תכלת-לבן;
ג. כל הכתובות בפנים ומחוץ לאוניה, תהיינה בפולנית, איטלקית ועברית;
ד. המטבחים יהיו כשרים בהשגחת ממונים למטרה זו; עובדי האוניות ושרותיה – מלחים, פועלים וכו' – יהיו, עד כמה שאפשר, יהודים היודעים לדבר עברית;
ה. מר פרבשטיין נכנס להנהלת החברה בלי כל תועלת פרטית חומרית; מהמשכורת שנועדה לחברי ההנלה יחלק מר פרבשטיין את הסכום העולה בחלקו – חצי ל'החלוץ הכללי' וחצי ל'החלוץ המזרחי'.
כאשר נודע הדבר למר דורס' – הכריז איסור על מר פרבשטיין להמשיך במשא ומתן ולהביאו לידי סיום מוצלח.
מר פרבשטיין היה במשך שנתיים חבר האקסקוטיבה הציונית. אחרי שהתפטר, הצהיר בישיבה סגורה של עולי גרמניה בירושלים, שהרוב באקסקוטיבה השתמש באמצעים שפלים במלחמתו בתיירות רק מטעם אחד: הם לא הסכימו לעליה שלא תהיה להם ביקורת עליה. הם לא רצו שיהודים ייכנסו ארצה לא בחסדם של המשרדים הארצישראליים הרשמיים".
עד כאן דברי מר אברהם זמיר. הדים למלחמתה של הסוכנות בתיירות אנו מוצאים גם בעתונים מקורבים לה.
כך, למשל, כותב מר מ. מדזיני במאמר ראשי ב"הארץ" מיום 15.11.33:
"לטיפול יסודי ותכוף זקוק עניין התיירות. גם בשטח זה יש הכרח בפעולה מוסמכת לאחר שתיים או שלוש שנים של חוסר פעולה כזו. הממשלה החליטה לאחוז באמצעים שיעשו למעשה כל תנועת תיירות יהודית לארץ לבלתי אפשרית כמעט. את סכנת הפסקתו של זרם התיירים יש למנוע על ידי פיקוח מיוחד עליו, שלא היה עד עתה, ועל ידי הסכם עם הממשלה, שגם היא אולי לא תחפוץ סוף סוף לנעול סתם את שערי הארץ בפני כל תייר ותייר.
עד עתה לא היתה ההסתדרות הציונית אחראית לתיירות… הגיעה השעה לשנות את הדבר. עניין התיירות היהודית אינו צריך לשמש 'פרה חולבת' לספסרים בודדים וקולקטיביים. יש לקבל מאת הממשלה הסכמה לכך, שתיירות חוקית בהחלט תוכל להימשך גם להבא, אבל באחריותה המלאה של ההסתדרות הציונית".
ממאמר זה משתמע שהסוכנות מודה בקיום תיירות בלתי חוקית, ומשתמע גם שאם ההסתדרות הציונית תקבל על עצמה את האחריות עבור התיירים כלפי הממשלה, הרי אם למשל ישאר חס וחלילה תייר חוקי בארץ, תהא הנהלת הסוכנות הערבה ל"חוקיותו" חייבת לצוד אותו ולמסור אותו לידי הממשלה, כדי שלא ייהפך תייר חוקי לעולה בלתי חוקי.
ב"הפועל הצעיר" מספר 5, ב"הערות ורשימות", מתאונן מר אלש'יך על ריבוי הגניבות והפשעים בארץ, וכותב:
"נודה: לא זו בלבד שאנו מצטערים צער עמוק על השחיתות המתרבה בארץ, אלא גם זו, שכאב גדול הוא לנו שרוב הנתפסים למעשים מקולקלים נמנים על העולים, שעליהם לא עברה כל ביקורת ולא הוכשרו על ידי שום מוסד מוסמך. חובה עלינו להקדיש תשומת לב לתופעה זו ולא להסתפק במציאות המשפט והשופטים. שפיטה לאחר המעשה לחוד, ומניעת מעשים כאלה מלכתחילה לחוד".
כוונת המחבר שקופה למדי.
מלחמת הסוכנות היהודית בתיירות והאמצעים שהיא נקטה למניעת עליית תיירים עוררו התמרמרות גדולה בציבור היהודי הרחב בפולין. אסיפות מחאה אורגנו בכל רחבי פולין על ידי הצה"ר, המזרחי והציונים הכלליים. המוני יהודי פולין הביעו את מחאותיהם הנמרצות והתמרמרותם הרבה נגד שיטה נפסדת זו.
העתונים ואישים בעלי מצפון הרימו את קולם נגד מעשים אלה. ה"מומנט" הוורשאי כתב:
"החבר החדש של האקסקוטיבה, ה' יצחק גרינבוים, שקיבל לידו את מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, שצריכה בעצם לדאוג לריבוי מספר היהודים שיכולים לעלות לארץ ישראל, הרשה לעצמו הצהרה בלתי נשמעת וסקנדליזיות ממש. הוא הצהיר במועצה סגורה של באי-כוח ציוניים בוורשה ביום ה' שעבר, שהוא יילחם בכל האמצעים בתיירות ה'בלתי חוקית' של יהודים לארץ ישראל ושהאקסקוטיבה הציונית תנקוט באמצעי עונשין חריפים מאד נגד אותה תיירות יהודית".
מר הלל צייטלין כתב בין השאר:
"מה יש לדבר – ודאי שזהו 'פשע' מצד היהודים המתפרצים לארץ ישראל… בלי רשיון מהבונד הארצישראלי ולא ממשלת ארץ ישראל"…
הרב ניבוים שאל:
"מחלקת העליה" או 'מחלקת הירידה'? כאן קבור הכלב. מנהיגי השמאל שלנו מביטים על הסרטיפיקטים כעל רכושם הפרטי… והמלחמה בתיירים ה'בלתי חוקיים' מתנהלת על ידם לא מעכשיו".
ב-28 בנובמבר 1933 פירסם מר גרינבוים ב"דבר" מאמר בשם "תשובה למתקיפים", שבא להכחיש את הכרזתו, ולמעשה אישר אותה מחדש. הוא כתב:
"אמרתי שממשלת ארץ ישראל משתמשת באמצעים רפרסיביים כלפי התיירות הנראית לה לבלתי חוקית וכלפי התיירים המשתקעים בארץ בלי רשיונות. האקסקוטיבה עושה את הכל, כדי להעביר את הגזירות, על כן יש להפסיק לפי שעה את התיירות ממין זה. פניתי אל ההסתדרויות המטפלות בתיירות זו בהצעה שיפסיקו את עבודתן…
הדבר החשוב הוא כרגע: לקדם את פני הגירושים… השכל הישר מחייב שהסוג הידוע של התיירות יופסק".
"ציד התיירים"
מה היו "האמצעים הרפרסיביים" של ממשלת ארץ ישראל, שעליהם רמז מר גרינבוים? ראשית, הוצאו הגבלות חמורות על התיירות, במגמה ברורה לסגור את הארץ בפני עליית תיירים. כבר הזכרנו את ההוראה בדבר ביטול ויזות המעבר, שאושרו כבר לפני כן על ידי הקונסוליות הבריטיות בארצות שונות. אולם בזה לא אמרו השלטונות די. בראש דאגתם עמדה השאלה כיצד למנוע את השתקעותם של העולים והתיירים שנשארו בארץ באורח בלתי-חוקי, ואשר מספרם כבר הגיע באותם הימים לאלפים רבים: רבים הגיעו דרך גבולות הצפון; רבים הגיעו כתיירים, ובהפקירם את הערבון בסך שישים לירות-שטרלינג שנאלצו להפקיד לשם השגת ויזת התיירות, נשארו בארץ; ורבים נשארו גם אחרי ה"מכביה" הראשונה, שנערכה בשנת 1932. ממשלת המנדט העניקה אז עשרים וחמישה אלף רשיונות כניסה והיתרי-שהייה לשבועיים ימים בלבד, אך רוב התיירים שהגיעו ל"מכביה" מאירופה המזרחית שוב לא חזרו לארצות מוצאם. הממשלה גמרה אומר לגלות את הבלתי-חוקיים ולגרשם מן הארץ*.
החלה תקופה שכונתה בפי כל "תקופת הציד על יהודים".
המשטרה הקימה רשת מסועפת של בלשים, אשר התחקו אחרי כל יהודי שנראה להם כחשוד, ועקבו אחריו עד אשר היו להם הוכחות מספיקות, שלא תהא ליהודי אפשרות להוכיח את המצאותו החוקית בארץ. על העצורים הוטלה החובה להוכיח שהם נמצאים בארץ באורח חוקי, ולא די בזה: בעתון הרשמי פורסמה פקודה, לפיה חייב כל מי שיפנה בבקשה לקבלת רשיון לפתוח עסק או להקים מפעל – לצרף תעודות המוכיחות שיש לו רשות להימצא בארץ באופן חוקי.
אווירת דכאון ועלבון השתררה בישוב.
התייר והעולה, אשר הצליח אחרי עמל, סבל ותלאות להגיע לחופי המולדת כדי לכונן בה חיים חדשים ועתיד בטוח לעצמו, לילדיו ולעמו – נתקל פה בארצו במציאות מרה, מציאות של חוסר בטחון, מציאות היכולה לטלטל אותו חזרה לדרך יסורים, שאין לדעת לאן היא מובילה; מציאות של ציד-יהודים מעליב, מחפיר ומשפיל עד דכא. והציד נטוש בעל עוצמתו בעיר ובכפר, בבית וברחוב, באוטובוסים וברכבות ובכבישים – כל הארץ מלאה חמס.
בדיקת האוטובוסים היא חמורה ופוגעת. תחילה שואלים את הנהג אם יש בין הנוסעים יהודים. אם התשובה היא חיובית, מוציאים את הנוסעים היהודים מן המכונית. על פי רוב
* בשנת 1933 גורשו מן הארץ שלושים תיירים וחמישים עולים בלתי-חוקיים.
נעשה הדבר בגסות יתירה, ובודקים את ניירותיהם ותעודותיהם של הנוסעים היהודים. כשבא אוטובוס עם נוסעים ערבים מביירות או צידון ובידיהם תעודות סוריות, אין מעכבים אותו כלל; ואילו כשהנוסעים הם יהודים, מפשפשים בניירותיהם שעה ארוכה ומעכבים אותם בחקירות ודרישות ממושכות.
נוסף לרשת הבילוש המסועפת קיימת המשטרה חוליות מיוחדות לציד תיירים, אשר בראשן קצינים הידועים לשימצה בשנאתם ליהודים. בין המשטרה והצבא התנהלה תעמולה מלאת שנאה ומפעפעת ארס ליהודים. גם הערבים הצטרפו לתזמורת. הנציב העליון קיבל משלחת של ראשי-עיריות ערבים, והבטיח להם לנקוט צעדים חריפים נגד העליה. בהודעה רשמית שפורסמה אחרי ראיון זה ב-16.9.1933, נאמר:
"הודיעני מזכיר הממלכה, שהמשרד לענייני חוץ הסכים להצעותי והן בנות תוקף כעת. ואלו הצעדים שאוחזים בהם:
א.כל אחד שימצא שנכנס לארץ בלי ויזה על ידי השתמטות מהביקורת בנמל או על הגבול, יגורש
מהארץ ביחד עם התלויים בו.
ב.בדרך כלל יאחזו בפעולות דומות לאלו נגד אותם האנשים, שנכנסו לארץ בתורת תיירים ונשארו בה
בלי רשיון.
ד.כל המבקשים ויזות-תיירים, לבד מאלה היכולים להוכיח שהם נוסעים במחלקה א', יצטרכו להפקיד
שישים ל"י בידי הקונסול.
ז.פקידים מיוחדים יועסקו לברר עד כמה שאפשר את מידת הישיבה הבלתי חוקית.
ח.בקבעו את השדיול הנוכחי התחשב הנציב עם המספר המשוער של האנשים, שנכנסו או שהתיישבו
בארץ באופן בלתי חוקי".
מנהיגי הישוב, אשר פנו אל הנציב העליון תוך מאמץ להעביר את רוע הגזירה, וביחוד את צמצום מיכסת הסרטיפיקטים, שפגעה במישרין בסוכנות היהודית, נתקלו בסירוב. בהודעת הממשלה על ראיון זה נאמר:
"…הנציב העליון הבטיח לעיין בהצעות שהוצעו. הוא יודע היטב, שיהודים רבים סובלים תלאות גדולות בארצות אחרות, אבל זה אינו נימוק שיש לתת לו שישפיע על הפוליטיקה שלו בארץ ישראל. העליה לארץ מסודרת רק בהתאם לכושר הקליטה של הארץ. אשר לאנשים הנכנסים לארץ מעבר הירדן, הזכיר למשלחת, שתושבי עבר הירדן רשאים לבוא לארץ ישראל בלי הגבלה. יש בדעתו למנוע עליה בלתי-חוקית מכל הסוגים, אם של יהודים ואם של בני כל עדה אחרת…"
קיצוץ מיכסת העליה
יש להעיר, כי הממשלה עצמה הפכה מזמן פלסתר את התחיבותה להסדיר את העליה בהתאם ל"כושר הקליטה". בעניין זה נאמר בדו"ח של האקסקוטיבה לקונגרס הציוני הי"ח, שנערך בקיץ 1933 בפראג:
"עניין עליית העובדים, שהיה גורם תמיד דאגה רצינית, החמיר ביחוד בזמן האחרון. לאחר תקופה של עליה יחסית והחלטית במספר הרשיונות שניתנו, באה עם המיכסה האחרונה ירידה יחסית. הקיצוץ במיכסה (במקום 12,750 נתנה הממשלה רק 5,500) היה בו כדי לעורר דאגה, ביחוד שהוא חל בעונה של גיאות בלתי רגילה בפעולה הכלכלית היהודית בארץ מצד אחד, ושל שואת יהודי גרמניה מצד שני".
במכתב לממשלה בעניין המיכסה האחרונה, כתבה ההנהלה:
"עובדה זו, שבשעת התפתחות כלכלית נמרצת ומחסור ניכר בפועלים יהודים מצאה הממשלה לאפשר לתת רק ארבעים אחוז ממספר הרשיונות שנדרשו על ידי הסוכנות היהודית מוכרחה ליצור רושם, אשר אנו בטוחים שלא היה בכוונת הממשלה לעוררו, כי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ חדלה להיות נימוק המכריע בקביעת הפוליטיקה של הממשלה בעניין זה".
לעומת עמדתה של ההנהלה הציונית, אשר השלימה למעשה עם קיצוץ מיכסת העליה, קראו הצה"ר ובית"ר לנקיטת פעולה תקיפה ולהחרמת מיכסת העליה, לאות מחאה. שלטון בית"ר פירסם את ההכרזה הבאה בחתימת זאב ז'בוטינסקי:
"בשעה שרבבות בניו של עם ישראל הנרדף שואפים לארץ ישראל, ומצד שני צמאה הארץ לרבבות עובדים עבריים ועומד הכן לקבלם, נותנת לנו ממשלת המנדט 'שדיול' עלוב, המכיל למעשה לא יותר משלושת אלפים רשיונות עליה לששת החודשים הבאים.
צעד זה גילה באופן מסויים את חוסר ההגיון ואי הצדק הבולטים ללא נשוא בכל 'שדיול', כי בה נקבע מספר העולים לא לפי הדרישה המעשית מצד נותני העבודה או צרכיה הכלכליים של הארץ, אלא מתוך שרירות לב של הפקידות.
אין זה לפי כבודה ומטרותיה של הציונות, עוד פעם לאשר את השיטה הזאת על ידי קבלת הקצבה, המבליטה בעליל את כל חסרונותיה של השיטה. צריך לבטל את השיטה הזאת אחת ולתמיד, וזהו הרגע המתאים להתחיל בביטולה על ידי דחיית ה'שדיול' המעליב הזה.
למרות שאלפים מבחורי ישראל שהוכשרו להיות חלוצים בארץ מצפים זה כמה שנים לתורם לעליה, החליטו הצה"ר ובית"ר לעשות את הצעד הראשון בוותרם על חלקם הם ב'שדיול' הזה. באי-כוח של הצה"ר ובית"ר במשרדי העליה בתפוצות הגולה לא יקחו חבל בחלוקת רשיונות עליה הללו.
למרות חילוקי הדעות העמוקים ומלאי המרירות במחנה הציוני לא נוכל להאמין, כי איזה ציבור ציוני שהוא – תהא זאת הנהלתה של ההסתדרות הציונית העולמית או המפלגות הציוניות בקרב התנועה, יוכל לבחור בתנאים אלה בדרך אחרת מלבד המצווה על ידי מצפוננו הציוני".
אולם היה זה קול קורא במדבר הציונות הרשמית.