אף על פי, תפיסת "ארטימיסיה"
חיים לזר-ליטאי, מתוך הספר: אף על פי – ספר עליה ב', תל אביב 1957
תפיסת "ארטימיסיה"
"ארטימיסיה" מחכה להם במקום המיועד. על סיפונה – נתן קלפוס, שהפליג בה מאתונה, אחרי שיחרורו מן המעצר, כדי לפגוש את "קאטינא". הראשונים המועברים ל"ארטימיסיה" הם הילדים, הקשישים ומספר נשים הרות וכן בריקנר החולה, שמצבו מחמיר והולך. מקווים שעוד יצליחו להביאו ארצה. בסך הכל יורדים ל"ארטימיסיה" מאתיים שלושים ושבעה אנשים, והיא מפליגה לחופי הארץ. הוסכם כי "קאטינא" תחכה בסביבה זו לשובה, כדי להעביר אליה נוסעים נוספים.
בדרך מת ברוקנר. הנוסעים הדתיים מטפלים בקבורתו; עוטפים את הגוויה בברזנט, קושרים אליה משקלות, משכיבים אותה על קרש הקשור לחרטום האוניה, אומרים קדיש ומורידים את הגוויה לים, כשכל הנוסעים ניצבים דום ובעיניהם נוצצות דמעות. כמקובל מקיפה הספינה את מקום הקבורה וממשיכה בדרכה.
מקום ההורדה הוא הפעם חוף הרצליה. שם מחכים לספינה אברהם שטרן-יאיר וקבוצת אנשי נתניה. ההורדה מבוצעת לפי הסדר הידוע; איתות מן החוף, הורדת סירות, החוליות המקבלות את הבאים – כדת וכדין. תוך זמן קצר מבוצעת ההורדה. נשארה הסירה האחרונה ובתוכה שבעה עשר העולים האחרונים. לפתע מופיעה סירת משמר החופים הפותחת באש מכונת יריה על האוניה. ובטרם יספיקו להתאושש מן התדהמה, עולים על סיפון "ארטימיסיה" שוטרים מזויינים ואוסרים את הצוות. בעת חיפוש בספינה הם מוצאים גם את דרכונו של קלפוס – שירד לחוף כשהוא לבוא בגד רחצה, כדי לסייע בהורדה – ומעתה הוא מבוקש על ידי המשטרה.
חוליית שוטרים שניה תופסת את הסירה ואוסרת את שבעה עשר העולים. האנשים אשר בחוף מצליחים להימלט עם העולים. רובם פוזרו בפרדסי הסביבה וחלק מהם הובא לאחד הקיבוצים שבסביבה. כאשר באו למחרת היום להוציא את העולים, סירבו אנשי הקיבוץ לשחררם. התחיל משא ומתן ממושך ומייגע. לבסוף, לאחר שידולים ואיומים, שחררו אנשי הקיבוץ את העולים. לאחר מקרה זה התחילו אנשי ה"הגנה" לעקוב אחרי המורידים וכתוצאה מכך הוצאה הרצליה ממפת ההורדה.
ב-22 לחודש מרץ הובאו בפני שופט בריטי בחיפה שבעה עשר העולים, אחד עשר אנשי הצוות ורב החובל. הם הואשמו בכניסה בלתי-ליגלית לארץ ובהושטת עזרה לבלתי-ליגליים לעלות לחופי הארץ.
אחד העולים תיאר בפני השופט את מצב היהודים בארצות השלטון הנאצי ואת טלטוליהם המרובים בלב ים עד הגיעם לחופי הארץ.
הוא ניסה לברוח מאוסטריה, סיפר הבחור, אך נתפס ליד הגבול ונאסר. הוא הצליח להערים על שומריו, חצה את הגבול הצ'כי ומשם עבר לרומניה. ואחרי תלאות רבות הגיע לארץ.
הסניגור ביקש מן השופט להתחשב בהודאת הנאשמים ובסבל הגופני והנפשי שעבר עליהם וכן בעובדה שעד למשפט כבר ישבו שישה שבועות בבית הסוהר. הוא ביקש לא להמליץ על גירושם מן הארץ.
פסק דינו של השופט: שלושת חודשי מעצר והמלצה לגירוש מן הארץ.
הוא מצטער על פסק הדין שהחוק מחייבו והוא ישמח אם יזכו בערעור בפני בית הדין העליון והגירוש יבוטל.
את רב החובל דן השופט לתשעה חודשי מאסר ולקנס של מאה ליש"ט. את האוניה ציווה להחרים ואילו אחד עשר המלחים – שוחררו.
העולים ורב החובל הועברו למבצר עכו לרצות את עוונם.
היתה זו האוניה הראשונה שנתפסה על ידי הבריטים מאז חודשה העליה הבלתי-חוקית באביב שנת 1937.
ב-7 באפריל הודיע מיניסטר המושבות הבריטי בבית הנבחרים, בתשובה לשאלת הקולונל ווג'ווד, כי הומלץ לגרש מן הארץ את שבעה עשר העולים הבלתי-חוקיים, ועומדים לגרשם לארצות מוצאם לאחר שירצו את תקופת מאסרם. אמנם, המשיך המיניסטר, נוהגים לדחות את ההוצאה לפועל של גזר הגירוש עד לתקופה בה יוכל המגורש למצוא לא ארץ מקלט אחרת. אין הוא יודע לאלו ארצות יגורשו ומה מספר הנאשים והגברים שביניהם.
בתחילת חודש מאי הובא ערעורם של העולים בפני בית הדין לערעורים בחיפה – ונדחה. אולם למגינת לבם אין הבריטים יכולים לגרש את שבעה עשר העולים, כיוון שאינם יודעים מה הן ארצות מוצאם. ברשותם של העולים לא נמצאו שום תעודות, כי זה מנהג העליה ב': שעה שהאוניה מפליגה מן הנמל – אוסף המפקד את כל התעודות והדרכונים ומשמידם. ב-15 בחודש מאי שוחררו איפוא שבעה עשר העולים ממאסרם במבצר עכו.