4.6.1970 – אזכרה במלאות 30 לד"ר דוד וודובינסקי

ביום שני בערב קיימנו עצרת אבל לזכרו של ד"ר דוד וודובינסקי, על אף תחזיותיהם של כל הפסימיסטים ו"המומחים", צדקתי אני בהערכתי כי יבואו לפחות כמאה אנשים, ואכן כך היה. ערכנו אותה באולם של הקומה החמישית והוא היה מלא מפה אל פה. על שולחן הנשיאות הצבנו את תמונתו המוגדלת של המנוח ובהתחלת העצרת, כשהקהל עומד על רגליו, הזמנתי את אדם הרתאן להדליק את נרות הזיכרון, כשהאולם נתון כמעט כולו בחשכה.

פתחתי את דברי באמרי, שנהוג לומר, שקשה להספיד ידיד שהלך ואיננו עוד, אך לי באמת קשה להספיד ידיד אשר עוד לפני שלושים יום ישבנו יחד ותיכננו את עתידו בארץ לכשיבוא לקראת הסתיו להשתקע כאן ושבעתיים קשה להספיד ידיד שהיינו כה קרובים, אם כי ממרחקים, משך עשרים וחמש השנים האחרונות.

הייתי יכול לספר הרבה על המנוח, כמנהיג ציוני, כפובליציסטון, כאיש ציבור נקי כפיים ובר-לבב; על פעילותו הרבה לפני המלחמה ואחריה, אך אומר רק דברים קצרים ואצטמצם על תקופת המלחמה ואחריה.

כפי שכבר אמרתי בהזדמנויות שונות, הרי המנוח היה אולי היחידי מבין המנהיגים הציוניים והלא ציוניים, החילונים והדתיים, שלא נטש את עמו בעת צרה ומצוקה. ביודעו יפה מה עתיד לקרות, כתלמידו הנאמן של ז'בוטינסקי, שכבר ב-1936 קרא לאוואקואציה באימרה המפורסמת ש"אם אתם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם" ונאמן לרעיון הציוני הצרוף ומחונן בראייה פוליטית בהירה, ראה המנוח מה עומד לקראת עמו, אם כי ידע שאין בידו להציל ולהושיע – הרי ידוע ידע, שלפחות דבר אחד חייבים לעשות – לשמור על צלם האדם ואפילו בתחתיתו של הגיהינום יש לשמור על כבוד האדם, לחיות בכבוד ולמות בכבוד ועל כן היה מראשי המטיפים והמארגנים של תנועת ההתנגדות והמרד בגטו ורשה.

ואח"כ במחנות, פעולות העזרה שלו לזולת, כאן באולם יושבים אנשים שהיו יחד עימו במחנות ההשמדה ויודעים לספר על עזרתו לזולת, על חיי אדם שהציל בעשרות ואולי במאות. וכאן ציטטתי את דברי חז"ל ש"כל המקיים נפש אחת בישראל כאילו קיים עולם מלא" – כלומר מי שעושה זאת הוא צדיק, ולדברי חז"ל עתידים לכל צדיק ש"י עולמות, כמובן שדבר זה הוא אלגורי, אך משמעותו היא, שאין מספיק שבחים ועיטורים והערכה שאפשר לתת לאדם כזה, כל מה שייעשה לו וייאמר עליו יהיה מעט מדי וחיוור מדי לעומת מעשיו הגדולים.

סיפרתי על פגישתנו באיטליה ועל פעילותו הענפה למען התנועה והאצ"ל, כשם שהיה מנהיג בגטו ורשה ולפני המלחמה, הפך באורח אוטומטי לראש התנועה שלנו בין הפליטים, ממנו קיבלנו הדרכה, עצה ותושייה.

בשנים האחרונות, המשכתי ואמרתי, למעשה מאז תום המלחמה, לא חזר המנוח לחיים נורמאליים, הוא נשאר ערירי, לא הקים לו בית ומשפחה, כפי שאנו עשינו, כי לא יכול היה לשכוח אף לשעה, אף לרגע אחד, את אשר קרה לעמו נגד עיניו ודבר זה בערה כאש בעצמותיו כל שנות חייו מאז תום המלחמה, ועל כן נשאר אדם אומלל, בודד והיה דמות טרגית, ועל כן גם כל מחשבותיו ומעשיו היו מכוונים אך לעזור לזולת ולעצמו לא דאג.

סיפרתי על יומו האחרון, על פגישתנו האחרונה עוד קודם מותו, על כך שכאשר חיה'לה באה בשעה 8 בערב לקחתו לעצרת הוא נראה קצת עייף ואף אמר לה שהוא מרגיש לא לגמרי טוב. היא ניסתה להשפיע עליו שיישאר במלון, שיכנס למיטה וינוח, ואנו כבר נתנצל בפני הקהל על היעדרו, אך הוא, בהחלטיות האופיינית שלו עמד בתוקף על כך שהוא יבוא לעצרת.

ד"ר וודובינסקי היה תלמידו ומעריצו של פרויד, האדם הנערץ ביותר אחרי ז'בוטינסקי, והאמין בתורתו של פרויד. בוודאי לא ידע בהכרתו מה עומד לקרות לו, אך אני בטוח, הוספתי, שמתחת לסף ההכרה ידע באורח ברור, שזוהי דרכו האחרונה ועל כן היה כה תקיף ברצונו להיות נוכח בעצרת הזיכרון להמוני היהודים המושמדים שכה הרבה פעל למענם וכה אהבם.

ד"ר וודובינסקי, המשכתי, לא זכה להרבה דברים שאנו זכינו בהם. אך הוא זכה לדבר שרק יחידי סגולה בהיסטוריה האנושית זוכים לכך, ומסופקני אם אפשר למצוא בספרות העולמית דוגמה קלאסית סמלית כמקרה של וודובינסקי; האדם הזה, שמסר את כל חייו למען רעיון המדינה היהודית, שראה בהשמדת עמו, שהיה מנהיג ולוחם, שאדם זה זכה להגיע לארץ ובימים הספורים של שהותו כאן הספיק לראות חלק מהשטחים המשוחררים, ראה את חברון, את בית לחם, את הכותל המערבי, השקיף על הר הבית, ראה את ירושלים השלמה, השתטח על קברו של האדם הנערץ עליו ביותר – של ז'בוטינסקי, להשתתף בעצרת זיכרון לשואה ולגבורה ולהעלות את זכר יהודיו ולהוציא את נשמתו הטהורה במעמד זה בין חבריו הלוחמים, הסובלים – שסבלו ולחמו יחד עימו, ושקברו נחצב במרומי הר הזיתים המשקיף על הר הבית ועל הנוף הנפלא של ירושלים בשנתו הנצחית. זכה המנוח להיפך לסמל, אשר מעטים כמוהו, לסמל דור השואה והתקומה!

הייתי יו"ר העצרת, וברצותו להיות הנואם הראשון, מסרתי את רשות הדיבור לעו"ד רפאל קוטלוביץ – היו"ר בפועל של ההנהגה העולמית "חרות הצה"ר".

הוא פתח את דבריו בסיפור על פגישתם הראשונה באיטליה ובפריס אחרי תום המלחמה, ועל פעולותיו למען התנועה והאצ"ל באירופה ובארה"ב.

הוא היה נוכח בעצרת השואה והתרשם עמוקות מנאומו של ד"ר וודובינסקי, הוא בטוח, שכאשר דיבר –  ראה מול עיניו את המרד, את חבריו הלוחמים ואת כל המשתתפים במלחמה נגד הגרמנים. הוא, קוטלוביץ, ניסה לתאר את חיי הגטו, את המשטרה והיודנרט ומשתפי הפעולה למיניהם, את חיי הגטו העליזים – התיאטרון ובתי הקפה, שכל זה היה למורת רוחו של המנוח שנלחם בכל אלה והקדיש את עצמו לעזרה לנצרכים ולרעבים.

לדעתו השאיר המנוח את חותמו על ההיסטוריה היהודית, כאשר נעמד בראש 1000 – 1500 הבית"רים הלוחמים וזו הייתה שעתו הגדולה בחיים!

לדעתו, יכול היה המנוח להציל את עצמו עקב היותו רופא וקשריו, אך הוא לא נטש את עמו וכאשר הגטו נצטמצם ונצטמק – נצטמק גם המנוח יחד עם העם בגטו.

חבל, המשיך רפאל ואמר, שהמנוח לא הגיע מזמן לארץ ולא השתקע בה, כי כאן היה מוצא את מקומו הנכון. אך טוב שזכה לערב נפלא ומופלא זה.

את מרדכי כץ הצגתי בפני הקהל כחבר מרכז תנועת החרות וכאדם אשר יותר מכל אדם אחר הנמצא באולם הזה ראה ושוחח והיה קרוב למנוח בעשרים השנים האחרונות.

מרדכי סיפר על פגישתו עם המנוח בפריס אחרי המלחמה, וכפי שמצא אותו הרי לדעתו היה זה אדם אחר לגמרי מאותו וודובינסקי שהכירו לפני המלחמה. הוא הרבה לצטט את דברי ואמר שבניו יורק היה במנוח אישיות טרגית.

מרדכי סיפר על הכנס הראשון של בית"ר אירופה אחרי המלחמה בפרנוואלד שגם חיים (אני) השתתף בו, וכי כבר בערב החגיגי של פתיחת הכנס התפתח ויכוח, האם אנשי שארית הפליטה יהיו מסוגלים לחזור לחיים נורמאליים, לשמוח, לצחוק ולנהל אורח חיים נורמאלי רגיל ככל האדם.

ויכוח זה לא הוכרע אז, אך סוכם שיש לזכור את אשר קרה וכדי שדבר זה לא יקרה עוד פעם בעתיד – יש להיאבק ומשום כך – ובייחוד משום כך על אנשי שארית הפליטה לחזור ולהיות נורמאליים, כי אין יצירה מתוך אבל.

המנוח לא חזר לחיים נורמאליים, תקופת השואה וכל שעבר עליו וראה נשאר לחם חוקו היומיומי. צדק חיים (אני) באומרו שהמנוח היה אדם אומלל, אף אם השתתף בשמחות וצחק וסיפר בדיחות – היה זה מן השפה אל החוץ, אך בתוכו נשאר והיה אומלל גם בשעת צחוקו ושמחתו. וכל זה לא מכיוון שהוא באורח אישי לא יכול היה להשתחרר מהסיוט ההוא, אלא היה זה מתוך אספקטים מדיניים, שנגדו את דעותיו והשקפותיו. הוא לא יכול היה להבין ולקבל ולהשלים עם כך, שכל העולם אשר כל כך הרבה סבל מהעם הגרמני ואשר הביא כה הרבה קורבנות במלחמתו עם גרמניה – שעולם זה שכח את כל שהיה ולמחרת תום המלחמה השלימו עימה והפכוה שוב להיות למעצמה הכי חזקה באירופה. על אחת כמה וכמה שלא קיבל ולא הבין ולא השלים עם כך שאנו העם היהודי השלמנו עם הגרמנים. היה זה למעלה מכוחו ומשכלו ושיפוטו לקבל דבר זה. הייתה זו טרגדיה אישית גדולה בשבילו – ולולא זאת הוא חושב שהמנוח היה עולה ומשתקע בארץ לפני 10 – 15 שנים. הוא, מרדכי, אינו בא להצדיקו על כך – רק לספר בא. על אף השינויים המדיניים שחלו בעולם בשנים האחרונות והידיעה שהאויב האמתי שלנו כעת היא רוסיה ולא גרמניה, ועל אף שהמנוח נשאר נאמן לתנועת ז'בוטינסקי – לא השלים עם ההתפייסות עם גרמניה וגם לא את העובדה שהתנועה מתפשרת עם השינויים.

רגעי חייו האחרונים של המנוח היו לדעתו של מרדכי המאושרים ביותר בחייו. אחרי שנים רבות השגיח ברגעים אלו בפני המנוח משהו הרמוני בדמותו ובאישיותו.

המנוח היה אדם ישר לב ותלמידו הנאמן של זאב ז'בוטינסקי אפילו ברגעי חייו האחרונים כאשר בתום נאומו הזהיר אותנו את האזהרה האחרונה שלו, שלא נוותר ולא נזוז מכאן וכי אין לנו לסמוך אלא על עצמנו וכוחנו בלבד – כי זוהי הערובה היחידה לקיומנו.

את העצרת שלדעת הכול הייתה מאוד מרשימה ומכובדת, סיימתי בהודעה על העלייה לקברו ביום המחרת בשעה 4 אחה"צ. לצערנו, אמרתי, נבצר מאתנו לסדר הסעה מאורגנת וכל מי שיוכל – יגיע בכוחות עצמו למקום המפגש בהר הזיתים.

העצרת נסתיימה בשירת התקווה.