אף על פי, פרק שלישי: דרך גבולות הצפון, א'

פרק שלישי: דרך גבולות הצפון

 למעשה, כבר התנהלה בשנת 1930 עליה "בלתי ליגלית" דרך הגבולות היבשתיים שבצפון הארץ. העולים רובם יוצאי ארצות המזרח: יהודי בוכרה אשר ברחו מעריצות השלטון הסובייטי, יהודי תורכיסטן, עדן, תימן, עירק וסוריה ויוצאי ארצות אחרות. משפחות שלמות עזבו את ארצות מגוריהן ויצאו לדרכים הרות-סכנה ומלאות פחדים, כדי לעלות לארץ הקודש. תנאי החיים הקשים בארצות מוצאם ומניעים דתיים הם שגרמו לעלייתם של יהודים אלה, ומשום כך קיבלו על עצמם באהבה את היסורים והטילטולים הרבים שעמדו בפניהם בדרכים הלא-נודעות. רבים מן העולים מתו בדרך ברעב, בצמא ובמחלות, רבים נפלו קורבנות לשודדי דרכים ולרמאים שונים, שהבטיחו להעבירם דרך הגבולות וסחטו תמורת זאת את שארית כספם ורכושם הדל. לעתים קרובות השאירום מורי הדרך שלהם בעירום ובחוסר-כל ועזבום לנפשם ולגורלם המר רחוקים ממקומות ישוב. לעתים קרובות, לאחר ששדדו מהם את כל אשר להם, הביאום עד לגבול ומסרום לידי שומרי הגבולות למאסר ולגירוש. רבים מהם נשארו תקועים באחת הערים או הכפרים שבקרבת הגבול, מבלי לדעת לאן יפנו ומאין יבוא עזרם. רק מעטים הצליחו להגיע לארץ הנכספת. ביירות, בירת הלבנון, הפכה מקום-מקלט לעשרות ולמאות יהודים עייפים ורצוצים מעמל הדרכים ומחוסרי כל. שם התגוללו באכסניות זולות, מצפים לנס שיצילם ויעבירם לארץ היעוד.

פעילות פלוגת בית"ר בראש-פינה

באותו זמן היתה פלוגת בית"ר בראש-פינה בראשית התפתחותה. וכאשר נודע לאנשי הפלוגה שבביירות מתגוללים יהודים הרוצים להגיע לארץ – החליטו לארגן את העברתם דרך הגבול. בראש פעולה זו עמד מר דוד אסא, מראשוני עולי בולגריה, אשר התיישב בשנת 1925 בראש-פינה והיה מהראשונים שהחלו לנהל מלחמה עם איכרי המושבה למען העסקת פועלים עבריים ולמען עבודה עברית. בשנת 1927, כאשר ביקר בארץ זאב ז'בוטינסקי, הצטרף מר אסא לבית"ר ויסד את פלוגת בית"ר בראש-פינה כדי לכבוש את העבודה מידי הפועלים הערביים.

בהכירו יפה את הערבים, את שפתם, מנהגיהם ואורח-חייהם, ובהיותו מעורב עם שוטרי המכס ושומרי הגבולות – יצא מר אסא לביירות כדי לארגן קבוצות עולים ולהעבירם לארץ ישראל. בביירות הכיר את מוסטפה סולטאני, ערבי בעל השפעה ובעל מהלכים בחוגי הממשלה והמשטרה הלבנונית, ורכש אותו לעזר בהברחת העולים דרך הגבול תמורת תשלום לא גבוה. פעמים מספר הצליח אסא להעביר את העולים דרך הגבול במכוניות באופן גלוי על פני שוטרי המכס, בתואנה שאלה הם בני משפחתו או ידידיו הקרובים, אולם בדרך כלל היו ההעברות נעשות בלילות, בעזרת מורי-דרך צ'רקסים, ידידיו של אסא, שהיו מובילים אותם דרך ואדי מרג'-אל-עיון או עד נחל באניאס, ופה מוסרים אותם לידי אנשי פלוגת בית"ר, שהיו מחכים לבואם על יד הגבול, ובדרכים-לא-דרכים, בשדות ובכרמים היו מביאים את העולים למעונם הדל אשר במחסני הטבק בראש-פינה. עם בוקר היו אנשי הפלוגה מושיבים את העולים באוטובוסים שהובילו אותם לפנים הארץ.

דבר העליה לא נעלם מעיני המשטרה, והשמירה בגבולות הוגברה. העבודה נעשתה קשה ומסובכת מיום ליום. לא פעם קרה שאנשי הפלוגה ציפו לילות שלמים, לילות הגליל הקרים, ושיירת העולים לא הגיעה. עייפים, רצוצים ומאוכזבים היו חוזרים עם שחר לפלוגה לאכול את ארוחתם הדלה והיו יוצאים לעבודתם הקשה והמפרכת במטעי הטבק. ביום כזה היתה העבודה קשה שבעתיים, כי על כן לא הצליחו הפעם להציל עוד כמה יהודים ולהגדיל את הישוב היהודי בארץ.

ובינתיים רבו והלכו מספר היהודים בביירות, וכעת רובם יוצאי מזרח אירופה, מהטרנספורטים שארגן זייצ'יק בפולין*. מר אסא ביקש את מוסטפה סולטאני, שיזמין אליו לביקור את ראש הבולשת רובס ואת סגנו רובינסון, וישפיע עליהם שיחלישו את המשמרות בגבול, כדי להקל על העברת העולים. כטוב לב קציני הבולשת ביין, ואחרי משא ומתן ממושך ומייגע, הסכימו לבסוף להצעת מוסטפה – תמורת חמש לירות לגולגולת. על סמך הסדר זה עברו כמה קבוצות ללא כל תקלה. אולם פעם אחת, אי אפשר היה לאסוף את סכום הכסף הדרוש והעבירו קבוצת עולים מבלי לשלם לרובס ומרעיו את הסכום הנקוב. הדבר נודע לאנשי הבולשת, והם באו לביירות לדרוש ממוסטפה את הסכום המגיע להם. אותו יום עצמו הגיעה לביירות קבוצת עולים בת עשרים ושישה איש, ומוסטפה דרש מרובס שירשה להעבירם לארץ. אולם רובס עמד על שלו – אם לא יקבל את המגיע בעד הקבוצה הקודמת הוא מבטל את ההסכם. אחרי דין ודברים ממושך וריב חריף, נשבע מוסטפה בפני רובס שתוך שלושה ימים יהיו הבחורים בירושלים, לעומת נשבע רובס שאם באמת יצליח מוסטפה בכך, הרי יתפטר מתפקידו.

רובס הגביר את השמירה בגבול והפקיד שומרים בכל מקום אפשרי. הגבולות סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. מוסטפה מנסה מספר פעמים להעביר את עשרים וששת הבחורים, ואינו מצליח. ובינתיים מכסה מוסטפה את כל ההוצאות הכרוכות בהחזקת האנשים ובהעברה.

מוסטפה פונה למר אסא בבקשת עזרה דחופה. אסא שולח בלילה קבוצת בחורים לסביבות משמר הירדן, ומורה להם שסמוך לחצות יקימו רעש. עם מוסטפה הוא קובע מקום מעבר דרך הגבול, דרכו יועברו האנשים באותו זמן עצמו, שבחורי הפלוגה יקימו את הרעש על יד משמר הירדן.

בשעה היעודה הבחין מישהו מהמשטרה ברחש-לחש וברעש החרישי שהקימו אנשי הפלוגה. מיד הזעיק את כל המשמרות שהחלו לרדוף אחרי בחורי הפלוגה הנסוגים. אותו זמן עצמו הועברו עשרים וששת הבחורים, הועלו על מכונית שחיכתה להם, וכעבור זמן קצר כבר נמצאו מחוץ לכל סכנה.

מוסטפה שולח מברק לרובס ומספר לו איך הצליח להעביר את הבחורים ואיך הערים על המשמרות שלו והודיע, שהבחורים נמצאים כבר בירושלים.

שלא כמוסטפה, לא קיים רובס את שבועתו, אולם אכול כעס, חרון ורוגז, ציווה להגביר עוד יותר את המשמרות בגבולות.

מעצרו של דוד אסא

חברי פלוגת בית"ר בראש-פינה ממשיכים בעבודת הקודש אף כי עתה לא רק למאסר הם צפויים, אלא שהדבר כרוך גם בסכנת נפשות. מתרבים והולכים המקרים ששומרי הגבול פותחים באש חזקה על העולים ומלוויהם, ועליהם לעשות את דרכם על פני שדות וכרמים ומטעים בזחילה מייגעת ומתשת כוחות, מרחקים ניכרים, ולא פעם חוזרים אנשי הפלוגה זבי דם – פצועים בידיהם וברגליהם ובכל גופם מאבני השדה ומקוצים ודרדרים.

המשטרה מתחקה על עקבות המבריחים והעולים באופן מתמיד. היא עורכת חיפושי פתע במעון הפלוגה ובביתו של מר אסא. המשטרה מחפשת עולים ונשק והוכחות לאסור את המבריחים, אולם ללא כל הצלחה. כדי להסוות את פעילותו בהברחת עולים, קושר אסא קשרים עם פקידים גבוהים בממשלת הלבנון ומשתדל להשיג קונצסיה לניצול המים. דבר זה נודע ברבים, ומובן שגם לאנשי הבולשת הגיע, ומעתה ואילך, הרי נסיעותיו התכופות ללבנון הן כשרות בהחלט.

אולם זהירותו הרבה לא עמדה לו, ויום אחד נפל בפח. וכך קרה הדבר: בדרך כלל לא היו העולים יודעים את שמו של אסא, את מעשיהם של אנשי הפלוגה וגם לא את שם המקום בו בילו את לילם הראשון בארץ. פעם ביקשו אנשי קבוצת עולים אחת, שיעבירו אותם לתל אביב, ואם אפשר, לתת להם כתובת של מישהו אשר יוכל להדריכם בצעדיהם הראשונים בארץ. אסא מסר להם את כתובת מכרו מ. ד., ובמכתב אליו ביקשו שלא יגלה את שמו

* ראה להלן, בפרק עליית "תיירים".

לעולים. אולם מכרו, משום מה לא נענה לבקשתו וסיפר לעולים שדוד אסא הוא אשר סידר את העברתם דרך הגבול ושלח אותם אליו לתל אביב.

כעבור זמן מה ביקשו כמה מעולי הקבוצה הזאת לחזור לחוץ לארץ, והם פנו למ. ד. שיחזיר להם את הדרכונים שלהם. אסא היה לוקח מהעולים את דרכוניהם בביירות ומשאירם שם, כדי שבמקרה ומישהו מהעולים יתפס – לא תהיינה בידו תעודות כלשהן, העלולות להעיד שהוא עולה בלתי-חוקי ולגלות את מקום מוצאו. מ. ד. פנה לאסא וביקש ממנו את הדרכונים, בטינה שעל סמך הדרכונים יכולים העולים לקבל ליגליזציה בארץ. תחילה לא רצה מר אסא לשמוע על כך, אולם כאשר מ. ד. לא הירפה ממנו, הוא נסע לביירות, הביא איתו כמה מאות דרכונים ומסרם למ. ד. … אחרי זמן מה נקפו לבו על הדבר הזה, והוא החל לדרוש חזרה מאת מ. ד. את הדרכונים, מחשש פן יפלו לידי המשטרה ואז רע ומר יהיה גורלם של העולים וגם גורל המבריחים. מ. ד. הבטיח לאסא שהוא במו-ידיו ישרוף את כל הדרכונים, ואין לו מה לחשוש, הוא יכול להמשיך בשקט ובבטחה להעביר עולים דרך הגבול.

מ. ד. במקום לשרוף את כל הדרכונים, החל לסחור בהם ולהחזירם לעולים תמורת תשלום הגון. אחד הבחורים שקיבל חזרה את דרכונו החל לטפל במשרדים המתאימים בסידורים הדרושים כדי לעזוב את הארץ, והוא נשאל על ידי המשטרה, איך הגיע לארץ ובאיזו דרך הצליח לשמור על דרכונו. הוא טען שהוא יודע רק להגיד ממי קיבל את הדרכון. המשטרה ערכה חיפושים מדוקדקים בביתו של מ. ד. ולא מצאה דבר.

כעבור ימים מספר הופיע בביתו של מ. ד. שוטר חרש יהודי, שהחל לדבר על לבו שיגלה מקום הימצאם של הדרכונים, כי הדרכונים יכולים לעזור בהרבה לעולים להסתדר בארץ גם מבחינה חוקית. כיום, אמר השוטר, משוללים העולים כל זכויות אזרח רגילים וחיים בסכנה מתמדת להיתפס ולהיגרש מן הארץ וחובה לאומית היא לעזור לעולים, וגם הוא, השוטר, עושה מה שעושה רק הודות ללבו היהודי החם ולרצונו העז לעזור לאחיו. השוטר הציע למ. ד. להיפגש בבית קפה עם בריטי אחד ולספר לו כל הדבר, והוא כיהודי מבטיח לו שהפגישה תביא תועלת לעולים הבלתי-חוקיים.

לפגישה המיועדת הופיע קצין הבולשת סטפורד – אחד הלוחמים הקיצוניים ביותר בעולים הבלתי-חוקיים – והחל לדבר על לבו של מ. ד., שיספר לו את עניין הדרכונים ודבר בואם של העולים הבלתי-חוקיים, תוך הבטחה קדושה שלא יאונה לו כל רע.

מ. ד. סיפר לסטפורד את כל שהיה ידוע לו ומסר לו את שמו וכתובתו של מר אסא.

לבולשת היה ידוע על קשריו הטובים של אסא עם משטרת ראש-פינה, ועל כן נשלחה קבוצת שוטרים מיוחדת מירושלים כדי לערוך חיפושים בביתו של אסא ולאסרו. כאשר הגיעו אנשי המשטרה לביתו, מצאוהו סגור. יומיים הם שמרו על הבית, וכאשר לא ראוהו יוצא ונכנס, ערכו חיפושים מדוקדקים בביתו מבלי למצוא כל דבר חשוד. הבולשת פירסמה הודעה שאסא ברח מביתו, פירסמה תמונתו בכל תחנות הגבול ותחנות המשטרה בארץ בצירוף פקודה לאסרו.

כאשר נודע הדבר לאסא, שהיה במשך ימים אלה בביירות, החליט לחזור לארץ, ולילה אחד עבר בחשאי את הגבול ונסע ישר לחיפה, כדי להיפגש עם עורך הדין חוטר ישי, אחד מראשי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ בימים ההם. הוא סיפר לו את כל הפרשה וביקשו לטפל בעניינו, כי הוא הולך להתייצב במשטרה.

כאשר הופיע אסא בבוקר בראש-פינה, נשלחה מיד הודעה על כך לבולשת בירושלים, ומשם נתקבלה הוראה להחזיקו במעצר עד שיגיעו מירושלים קציני בולשת מיוחדים לחקרו. עוד באותו יום הגיעו מירושלים שני קציני בולשת, מרשל וסמן, והוראה בידיהם לא לשתף בחקירה את אנשי המשטרה המקומית, כי הם ידידיו של אסא.

בחקירה שנמשכה שעות ארוכות הכחיש אסא את כל ההאשמות שמייחסים לו. אין הוא מכיר את מ. ד., לא את מוסטפה, ואף לא אחד מכל האנשים שקציני הבולשת נקבו בשמם, וגם לא לפי הצילומים שקציני הבולשת הציגו לפניו. כאשר הוגש לו פרטי-כל החקירה לחתימה, כתב עליו אסא שאינו מכיר בכל אשמה וחתם.

כעבור ימים מספר השיג אסא מכתב מהקונסול הבריטי בביירות, שהעיד, כי מר אסא עומד לקבל קונצסיה מממשלת לבנון, ושלדעתו הוא חף מפשע, והבולשת נאלצה לשחררו. אולם הבולשת קיימה עליו פיקוח מתמיד.