אף על פי, פרק שני: אוונטוריזם

פרק שני: אוואנטוריזם 

ככל שהחמירו הגבלות העליה, התגבשה והלכה ברחוב היהודי, וביחוד בקרב התנועה הלאומית, ההכרה שיש להפר הגבלות אלו ולפרוץ את הסגר העליה על ידי ארגון עליה שלא-ברשות, עליה בכל הדרכים והאמצעים.

האות והתנופה לפעולה זו ניתנו במאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על אוואנטוריזם" שנתפרסם בפברואר 1932, ושהשאיר רושם כביר על הנוער היהודי. בגלל השפעתו הרבה של מאמר זה על עתיד העליה ה"בלתי ליגלית", מן הראוי להביאו כאן כמעט במלואו.

ז'בוטינסקי כתב:

"…כוונתי חיובית: דרשה לכבוד ה'אוואנטוריזם', הגנה על תופעה, השנואה על כל אדם רציני ורק נערים חולמים עליה, ושתמצא משלה בכתבי ז'ול ורן ואלכסנדר דיומא-האב; שקודם אפשר היה לחזות בה גם בראינוע, אך מיום שהראינוע התחיל, לצערי, להשמיע צלילים, נעלמה גם מן הבד.

על כן אין מוצא אלא לתאר את תכונותיה של התופעה ששמה אינו ידוע. הסימנים הם: ראשית, זוהי פעולה של יחידים – בעיקר של יחיד על חשבונו ואחריותו-הוא. באופן המוני אי אפשר לארגנה, על כל פנים לא לעתים קרובות. שנית, זוהי פעולה הכרוכה בסכנה, שיש לה יותר סיכויים לכשלון מאשר להצלחה, רחוקה משכר וקרובה להפסד. משום כך חושבים כל האנשים הרציניים כי זו תמיד שטות וקלות-דעת. ועל תופעה זו ברצוני ללמד זכות.

סיכויים להצלחה… אנשים מיושבים בדעתם סבורים, ששיטתם המחושבת והשקולה, "הממלכתית", יש לה סיכויים. ומה מלמד הנסיון? גזלן הוא הנסיון, ריקא ומחוצף, והוא שם ללעג את ה'חישובים הממלכתיים' לעתים יותר קרובות מאשר את קלות הדעת האוואנטוריסטית. ודוגמה לכך משמשים מאורעות השנים האחרונות בציונות: הכל היה בה מחושב, מעשי, ללא סיכון כלשהו, ללא שמץ של אוואנטוריזם… והתוצאה היא הספר הלבן של פאספילד. לעומת זאת עדיין זכור לנו כי כל האנשים המיושבים קראו להרצל 'אוואנטוריסט'; ושנים רבות לפני הרצל היו מכבדים בתואר זה אנשים אחרים, למשל גריבלדי, וושינגטון, קולומבוס. אין ספק, שאותו היהודי שאיים להלשין על משה רבנו על רצח קצין המשטרה בארץ מצרים, אמר לו בלשון מצרית כדברים האלה: 'אוואנטוריסט שכמוך!' קשה, קשה מאד לקבוע איפה מתחילה האוואנטורה ואיפה מסתיימת המדיניות המעשית. שילר אמר: 'אם (התכנית) שורטטה – אינה אלא פשע המוני; ואם בוצעה – עלילה בת אלמוות'. הוגה-דעות לא-יהודי אחר, ציניקן (אבל גם הוא לא טיפש), ביטא את הרעיון הזה: כל התחלה נחשבת כאוואנטורה עד לרגע ההצלחה.

עד כדי כך מטושטשים ובלתי ברורים התחומים של המושג, שאיני יכול כלל להתחייב להגן עליו תמיד. להיפך, אני מוכרח לשמור לעצמי את הזכות, כשהשעה תהיה כשרה לכך, לחרף אדם (כפי שחירף אותו המתבולל המצרי את משה רבנו): 'אוואנטוריסט שכמוך!' כבר עשיתי זאת פעמים אחדות, ובוודאי אעשה זאת עוד פעמים רבות, הדבר תלוי במסיבות שונות – באווירה, בזמן, ב'קוניוקטורה', – והעיקר בסוג ה'אוואנטורה' שעליה מדובר. יש ואוואנטוריזם הוא רע, ויש והוא טוב. ברגע זה, במסיבות הנתונות, חושבני שיש להגן על האוואנטוריזם – ראשית, משום שעכשיו אין להימנע ממנו. לא יעזור לנו, אפילו אם כולנו נצעק: 'הס!' כל אחד מבין בפנים לבו, ששום 'הס' לא יהיה אצלנו – דווקא משום שאנו, היהודים, הרי אין אנו פגר, אלא גוף חי וגם הציונות לא מתה עדיין, אלא להיפך – היא נהייתה, ברוך השם, יותר מרת-נפש, יותר קשת-עורף משהייתה בזמן מן הזמנים. אם כן, עלינו להתבונן היטב ולשקול יפה את הדברים, אולי זה יותר בריא בשבילנו – דווקא לתת הכשר ל'אוואנטוריזם' ולהכיר בו כתופעה נורמלית לגמרי בתנאים בלתי-נורמליים.

ניקח נא את שאלת העליה לארץ ישראל. היא אסורה. מה פירושו של איסור זה בשביל ההיגיינה הלאומית שלנו – זאת מבינים כיום רבים, ואלה שעדיין לא הבינו זאת כל הצורך, יווכחו בכך בקרוב, ודווקא באופן בלתי-נעים. אני אומר 'היגיינה לאומית', משום שמדובר כאן בבריאות הרוח של כל הנוער שלנו. רבבות מהמובחרים שבדור 'כיוונו את עצמם' במובן הנפשי כלפי העליה; אלפים מהעידית שבעידית גם התכוננו אליה למעשה, הפכו את כל מהלך חינוכם, הזניחו בתי ספר ו'קריירות' מלומדות, התקוטטו עם הוריהם. כל זמן שעוד היתה אפשרית עליה, לכל הפחות של אלפים אחדים לשנה, הרי הדבר ניחם והרגיע במידת מה גם את הנשארים. ניתן להם לכל הפחות ניצוץ של תקווה. מה יהיה עכשיו? עכשיו הדבר לא 'ינחם' כבר גם אם יתנו השנה או בשנה הבאה אפילו אלף סרטיפיקטים – כי עכשיו התברר, ששליטי ארץ ישראל לא ירשו עליה מתקבלת על הדעת, ותשעים אחוז מאלה שהכשירו את עצמם כדי להשתתף בבניין הארץ, אין להם אפילו צל של תקווה (כל עוד ישארו בארץ ישראל השליטים של היום) לבוא בנגיעה בעצם ידיהם ב'בניין'. צריך שיהא אדם סומא, שלא יבין לאן מוכרח להוביל מצב שכזה של שאיפה הנצמתת בעצם גידולה, של מרץ המונים מדוכא.

מה המוצא האמיתי, הפוליטי ממצב זה – זו בעיה בפני עצמה שעליה לא אדבר הפעם (דיברתי כבר על כך, ולא אני בלבד – הכל מדברים על נושא זה, וכולם מתנבאים בסגנון אחד). היום מעניין אותי צד אחר של הבעיה: הנה יושב לפניך צעיר או צעירה, אפשר שזה בנך או בתך, והוא או היא שואלים אותך: מה עלי לעשות? לא 'אנו' ככלל, אלא אני, כפרט? האם עלי להכנע לאיסור האנגלי? להרכין את הראש ולומר: טוב, אני אציית, כל עוד נותנים לי רשיון חוקי אהיה ילד טוב ואשב בבית, ואולי אעזור לך, אבא, למכור תפוחי אדמה בחנות? אבל קיימת סכנה, אבא, שלא אעמוד בנסיון, שאצא לתעות בדרכים עקלקלות, שאינן מובילות לציון, ובכלל אינן מובילות לשום מטרה טובה. ועל כן אולי מוטב לנסות שיטה אחרת לגמרי – דווקא את שיטת האוואנטוריזם? היכן זה כתוב, שכניסה לארץ תלויה אך ורק בוויזה? האם לא הרביתי לשמוע סיפורים על הימים, בהם היו נוהגים 'לגנוב את הגבול'?

עלינו להיות זהירים מאד בטרם נשיב לשאלות-הערות אלו. אפשר להסביר בנקל, כשם שמסבירים ששניים כפול שניים הם ארבעה, כי במקרה זה קשה הרבה יותר 'לגנוב את הגבול' מאשר ברוסיה הצארית. גבולותיה של ארץ ישראל אינם קלים מבחינה זו: מי הים מצד אחד, תעלת סואץ מצד השני, אוכלוסיה ערבית עוינת מהצד השלישי והרביעי, ועוד ועוד, מצב הידוע לכולנו, וגם לצעיר המעלה שאלות אלה. אך נהיה נא זהירים בהסתמכותנו על אותם חישובים של שניים כפול שניים. המסוכנת ביותר היא האפשרות שחישובים אלה עלולים לשכנעו: מכיוון שבמקרה זה תאבד לו גם ההעזה, החלום האישי האחרון, ותהיה לאקטואלית אותה אפשרות שעליה הצביע בפניך – של 'דרכים עקלקלות שאינן מובילות לציון, ובכלל אינן מובילות לשום מטרה טובה'.

ואל נא תגזימו באמון שהינכם נותנים באותו חישוב. הינני מכיר יפה את גבולות ארץ ישראל, הם אמנם קשים, אך לא כל דבר קשה הוא גם בלתי אפשרי. אין ברצוני להיכנס לפרטים – אולם אוואנטורה זו אינה גרועה מרבות אחרות וסיכויים לה גם להצלחה וגם לכשלון. אחת ברור: עם, ועל כל הנוער של העם, אסור להם להרכין ראש ולאמר תוך אנחה: כיוון שהמשטרה אסרה עלינו את הגאולה, נוותר כולנו על הגאולה ונישאר בצייתנות בביתנו. ברור שנמשיך בפעולה למען גאולתנו. והיכן כתוב הדבר, ומה מקור ההלכה הפסוקה, שבין אמצעיה המרובים של המלחמה אין מקום גם לאוואנטוריזם? לקח ההיסטוריה הוא אחר. ההיסטוריה מלמדת שלעתים קרובות אף האוואנטורה שלא הוכתרה בהצלחה, הינה אמצעי במלחמה. בפרט – כשאין זו אוואנטורה של יחיד, אלא של יחידים רבים. לא היה זה רע כלל וכלל, אילו היו הבריטים נאלצים לערוך מדי בוקר ציד על צעירים יהודים, היו מושיבים אותם בבתי סוהר ואפילו משלחים אותם מן הארץ, כשהמחזה הזה חוזר גם מחר ומחרתיים. ואולי לא היתה בכך כל סכנה, לו היו הבריטים מגלים פתאום בתוכנו ארגון מושלם של 'מבריחים', המביאים יהודים בלתי-ליגליים לבית הלאומי היהודי, והיו תובעים לדין פומבי את העבריינים האלה: מי יודע, אולי היה המשפט הזה הופך למשפט בעל פירסום עולמי נגד בריטניה עצמה?

גילי, שהוא רחוק מלהיות צעיר, מונע בעדי מתן עצות במישרין. אולם, אילו הייתי צעיר הייתי לועג לוויזות שלהם ולאיסורים שלהם. בלתי אפשרי? ספרו זאת לסבתא, ולא לי. קשה – כן. קשה מאד – כן; אבל בכך עיקרה של האוואנטורה שהמדובר בה הוא בטיפוס על הרים גבוהים; לגבות נמוכות אין צורך להעפיל. אילו הייתי צעיר הייתי אולי מתחיל בשיטה חדשה של תעמולה שסמלה היא צפצפה: כן, צפצפה פשוטה מפח, שמחירה פרוטות. וסיסמתה של תעמולה זו היתה: תצפצפו על חוקיהם ועל איסוריהם. לבריטניה אבדה הזכות לתבוע יחס כבוד מוסרי כלשהו לתחיקה בארץ ישראל. כל פעולתה בארץ ישראל הינה פגיעה במוסר וביושר; כפי שבזנו לתחיקה הצארית, כן עלינו להתייחס לשלטונה של בריטניה בארצנו. בידיה של בריטניה הכוח הפיסי, והיא יכולה לעשות שם כרצונה; אבל בסיס קיומה המוסרי נשלל ממנה. חלף הזמן כשהרגשנו שמחובתנו לתמוך בשלטון הבריטי בכל יכולתנו המוסרית, גם כשהיה הדבר בלתי-נעים ולא נוח. חלף, עבר! עתה, השלטון הביטי בארץ ישראל הוא עוול גלוי, מעשה של אי צדק ציני, משולל כל הצדקה מוסרית: כל פעולה נגד חוקיו של שלטון זה הוא צו המוסר. בכל מקום הניתן לפגיעה, בכל הזדמנות שאפשר לצפצף עליהם יש למהר ולעשות זאת למען לא יהיה מאוחר מדי…"

להלן דן המאמר בצורות התנגדות אחרות לשלטון הבריטי בארץ ישראל, והוא מסיים לאמור:

"…בית סוהר אינו כלל טרגדיה – בשביל אלה היושבים בבית הסוהר: זוהי לעתים טרגדיה בשביל אלה המושיבים אנשים ישרים בבית הסוהר. כן יהיה גם בארץ ישראל – אם אמת נכון הדבר כי עוד עם חי היננו".