אף על פי, פרק ראשון: תקופת בראשית
פרק ראשון: תקופת בראשית
שורשיה של אותה פרשה נאדרת ההוד והעלילה, רבת הסבל והגבורה, הקרויה "העליה היהודית הבלתי-חוקית לארץ ישראל" נעוצים בתקופת השלטון התורכי בארץ ישראל. כבר בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, עם גלי העליה הראשונים מארצות רוסיה ורומניה, גזרה הממשלה התורכית גזירות חמורות על עלית היהודים, ורבים חיפשו וגם מצאו דרכים עקלקלות להגיע אל ארץ משאת-נפשם. אולם למלוא תנופתה הגיעה עליה זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שהיא עניינה של ספר זה, ועל כן נפתח סקירתנו בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל.
לעג הגורל. סר הרברט סמואל, המדינאי היהודי הבריטי שנתמנה ביולי 1920 כנציב עליון ראשון לארץ ישראל, כדי לסמל את החלטתה של ממשלת בריטניה לקיים את הצהרת בלפור, שבה הוכר הקשר ההיסטורי בין ישראל לארצו, הוכרה זכות היהודים לשוב לביתם הלאומי, אותו הרברט סמואל, שמינויו נתקבל בהתלהבות כה רבה בכל תפוצות ישראל, כאות להגשמת כיסופי הדורות – הוא גם הראשון הנועל את שערי הארץ בפני המוני היהודים. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא מגביל את העליה לשש עשרה אלף וחמש מאות נפש לשנה, ולאחר שנה, בעקבות התנפלויות הדמים שערכו הערבים ביפו, בפתח תקוה ובמושבות אחרות במאי 1921, הוא מגיש להם פרס על מעשי הרצח, השוד והביזה: הוא מודיע תחילה על הפסקה זמנית של העליה ואחר כך על הגבלתה בהתאם ל"כוח הקליטה" של הארץ. ב-3 ביוני 1921, בנאום לכבוד יום ההולדת של המלך, מכריז סמואל:
"ואשר לעליה, המעוררת התעניינות כה רבה, הודעתי בנאומי הראשון ביום 7 ביולי אשתקד, שצריך יהיה להגבילה בהתאם לעבודה המצויה בארץ. ובאמת צריך שתהיה מוגבלת בדיוק רב בהתאם לכך, ושהעבודה תהא עבודה חדשה ובת קיום. העליה תעוכב עד שיבחנו שנית את המצב" (מרחביה, הציונות. מסמך 302. אוצר התעודות (הפוליטיות).
בזה הניח סמואל את היסוד לאותה שיטת "סרטיפיקטים" שנהפכה במרוצת השנים לעניבת החנק שבה ניסה השלטון המנדטורי לחנוק את התפתחותו של הישוב היהודי בארץ; אותה שיטה אומללה אשר הפכה ציר המאבק העיקרי של ההנהלה הציונית במשך דור שלם. המלחמה לא היתה נטושה על עצם העיקרון של עליה חופשית, על זכותו של כל יהודי לחזור לארץ אבותיו, אלא על מספר רשיונות העליה שממשלת המנדט הואילה, מפרק לפרק, להעמיד לרשות ההנהלה הציונית ואחר כך לרשות הסוכנות היהודית לארץ ישראל. כפי שנראה להלן, היתה עצם שיטת הסרטיפיקטים מקובלת על ההנהלה הציונית, מכיוון שהיא נתנה בידה את האפשרות לקבוע את סוגי העולים כראות עיניה ובהתאם לאינטרסים המפלגתיים של חבריה, ועל ידי כך – את השליטה על ההמונים היהודיים כמהי הגאולה.
אם נבחן את הדבר בפרספקטיבה היסטורית, הרי הוציא הרברט סמואל במעשהו זה גזר-דין של מוות על רבבות ומאות אלפי יהודים שהושמדו בתקופת השואה, משום שלא יכלו להציל את נפשם על ידי עליה לארץ ישראל מחמת הגבלות העליה ושיטת הסרטיפיקטים שהוא הנהיג; הגבלות אלו הן שהולידו למעשה את "העליה הבלתי-ליגלית", שנהפכה לתנועה כבירה לפריצת ההסגר הבריטי על העליה; והשימוש לרעה שנהגו המוסדות הציוניים בשלטון שהעניקה להם שיטת הסרטיפיקטים, הגביר בעקיפין את התסיסה שהביאה ליצירת תנועה זו.
חברת "מעבירים"
בהתקרב מלחמת העולם הראשונה לחופי הארץ וגבולותיה, עזבו אותה אלפי יהודים נתיני ארצות ההסכמה – הונגריה, אוסטריה וגרמניה, בעוד שאלפי יהודים אחרים, רובם נתיני רוסיה, גורשו מן הארץ על ידי השלטונות התורכיים. נתני ארצות הציר השתקעו רובם בווינה, בירת אוסטריה.
בתום המלחמה עמדו רבים מהם לחזור לארץ, אולם הקונסול הבריטי בווינה לא נתן אשרות כניסה ליהודים בעלי דרכונים גרמניים, והם התחילו לחפש דרכים לחזור לארץ בניגוד לחוק, כלומר, באורח בלתי-ליגלי. ונמצא בווינה יהודי אחד, בשם אליעזר מילר, שהחל להוציא אשרות-כניסה לארץ, החתומות בחותמת בריטית מזוייפת, תמורת תשלום של לירה אחת.
באותה שנה, שנת 1918, נוסדה בווינה חברת "מעבירים", ששמה לה למטרה לעזור לחזרתם לארץ של היהודים האלה ולהעלות יהודים יוצאי ארצות אירופה השונות. דוקטור יחזקאל גלילי, תושב תל אביב, שהיה בא-כוח חברת "מעבירים", התקשר עם החברה לתיירות והגירה "פלסטיין אקספרס" לשם סידור יותר קל ויותר מהיר של כל העניינים הפורמליים הקשורים במבצע זה. כן התקשר עם חברת האוניות "לויד-טריאסטינו", שחמישה מקווי האוניות שלה עברו על פני ארץ ישראל, לשם הסעת העולים. "מעבירים" היתה משתמשת בעיקר באוניה "סירין א", שהיתה עושה את דרגה בקו טריאסטה-אלכסנדריה-יפו, ובאוניה "סירין ב", שנסעה – טריאסטה-קושטא-יפו.
בראש פעולת הארגון בווינה עמד מנהל "מעבירים" פרינגס, ועזרו על ידו דוקטור פולוצקי ודוקטור פריי. הם היו מארגנים משלוח של מאה איש בערך, מרכזים אותם בווינה ושולחים אותם ברכבת לטריאסטה. בטריאסטה היה מקבלם המהנדס שארק, שטיפל בכל ענייני הנסיעה והיה מאכסנם עד להפלגה במלון שחברת "מעבירים" היתה שוכרת במיוחד לצורך זה.
את הוצאות הנסיעה, שהיו בדרך כלל קטנות, היו העולים משלמים מכיסם. אלה שלא היה לאל ידם לשלם אפילו תשלום מינימלי זה היתה חברת "מעבירים" משלמת בעדם, בכספים שהיתה אוספת בין הנוסעים לכל מקרה לחוד.
חברת "פלסטין אקספרס" היתה מסדרת את ההורדה ה"ליגלית" בארץ תמורת תשלום של שלוש לירות, מבלי לקחת לעצמה רווחים כלשהם. הכסף היה מוצא על ידה לתשלומים הבאים:
לירה אחת לראש היה מקבל קצין הנמל הבריטי, שהיה מעלים עין ונמנע מלבדוק את מספר הבאים, תחילה הקפיטן בסוול ואחריו המייג'ור ג'ון. לירה אחת היו מקבלים הערבים בעלי חברת סירות ההורדה – השייח עלי חאמיס ואחד בודא. את הלירה השלישית היה מקבל הקונסול האוסטרי בצפת, ערבי, שהיה רושם את העולים כתושבי צפת – נתיני אוסטריה. על ידי רישום זה גדל באופן מלאכותי מספר הנתינים האוסטרים בארץ. בשנים יותר מאוחרות, לאחר חתימת חוזה השלום עם אוסטריה, כאשר הגיע לארץ קונסול אוסטרי אחד, הוא גילה, תוך בדיקת ספרי הרישום, את הזיופים של קודמו, והלה הועמד על כך לדין.
פעם בשבוע היה מגיע משלוח… מהאוניות ומאכסנם במלון "דה-פרנס" (שהיה בבעלותו של מר הרשקוביץ – יהודי מזכרון יעקב), כעבור יומיים היה מר שמידט מעלה את העולים על סיפון האוניה "סירין א", שהיתה מפליגה לארץ. אלה שנסעו דרך קושטא נמצאו בטיפולו של מר קרמר, שעמד בראש המשרד לתיירים שם. הוא היה מסדר לעולים את כל הניירות הדרושים, ומעלה אותם על סיפון האוניה "סירין ב", שהיתה מפליגה ישר לחופי הארץ.
בהגיע האוניה ליפו יצאו לקראתה מספר סירות, ובכל אחת מספר אנשים, להקביל את פני האוניה ולחזות בה. הסירות על נוסעיהן לא עוררו כל חשד בעיני המשטרה, כי בימים ההם מעטים עדיין מקומות השעשועים בעיר, ובהגיע אוניה לנמל, היו רבים מן התושבים צובאים על החוף לחזות בה ובכל התכונה סביבה. מי שידו משגת, שוכר סירה ומתקרב לאוניה כדי ליהנות מקרוב מבידור משעשע זה. ואילו הסירות המיועדות לתפקידן המיוחד היו קולטות את העולים הבלתי-חוקיים וחוזרות איתם לחוף. את מטענם של העולים היו מורידים עם המטען הכללי של האוניה, ומשחררים אותו על ידי "בקשישים" שניתנו לערבים המטפלים במטען.
בכל הפעולות סביב הורדת העולים בנמל יפו השתתפו באורח פעיל לויטננט צ'רנוב, קצין בנמל, סרג'נט מייג'ור לייבוביץ, הערבי אומברדז'י, מנהל המכס הערבי איופ ושוטר הנמל פולאק, שעזר ועבד במסירות רבה שלא על מנת לקבל פרס.
החוזרים והעולים השתלבו בחיי הארץ המתחדשים, ומנהלי המבצע ממשיכים בפעולתם הברוכה ומביאים לארץ יהודים יוצאי ארצות שונות בעלי הרכב מעמדי וחברתי שונה, שדבר אחד איחדם – הכמיהה לגאולה והרצון הכביר להשתרש בארץ אבות ולבנות בה חיים חדשים לעצמם ולבאים אחריהם.
משך שלוש וחצי שנים נכנסו בדרך זו לארץ כרבבה ומחצית הרבבה יהודים, וכל העבודה נעשתה בשקט ובצנעה, בלי פרסומת, תוך אידיאליזם ורצון עז להגדיל את הישוב היהודי בארץ על אף האיסורים והגזירות, ואפילו הן באות מידי יהודי מכובד… הרוח החיה והפעילה בכל המבצע הזה היה דוקטור יחזקאל גלילי, אשר לאחר מכן הצטרף לשורות התנועה הלאומית והיה אחד מפעיליה.
לכשנודע הדבר ברבים, ועד לנציב העליון הגיעו השמועות, הורה הנציב להגביר את הביקורת בנמל יפו, ושלל את זכיון ההורדה מחברת "פלסטין אקספרס". וכך נסתם הגולל בחורף 1923-4 על פעולתה הברוכה של חברת "מעבירים" ועל הנסיון הראשון לארגן עליה "בלתי חוקית" בממדים רחבים.
"הספר הלבן" של צ'רצ'יל
כשנה לאחר הכרזת הנציב העליון סמואל על הפסקת העליה, ולאחר שמאות עולים הוחזרו מחופי הארץ אף כי התעודות שבידיהם ענו לכל דרישות… שבראשו עמד וינסטון צ'רצ'יל, ביום…
נאמר: "העליה אינה יכולה לקבל היקף העלול לעבור על יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ לקבלת עולים חדשים. חשוב להבטיח, כי העולים לא יפלו למעמסה על שכם כלל האוכלוסיה בארץ, ולא ינשלו אף חלק מהתושבים הנוכחים מעבודתם".
ההנהלה הציונית לא נחלצה למלחמה בעיקרון נפסד זה, ששם לאל במחי-יד את תקוות הציונות; היא הסכימה להגבלת העליה תוך הבעת בטחונה ואמונתה שממשלת המנדט תשמור על עיקרון זה. בתשובת ההנהלה על התזכיר כותב דוקטור חיים ויצמן לאמור:
"הנהלת ההסתדרות הציונית לוקחת לתשומת לבה את גילוי הדעת על המדיניות האנגלית בארץ ישראל, והיא מבטיחה לממשלת הוד מלכותו, כי ההסתדרות הציונית תנהל את פעולתה בהתאם למדיניות שהותוותה בגילוי-דעת זה.
ההנהלה קובעת גם כן, כי ממשלת הוד מלכותו מודה בהכרח, כתוצאת הזכות ההיא, לתת ליהודים את האפשרות להגדיל את מספרם בארץ ישראל על ידי עליה. ההנהלה מסתמכת על גילוי הדעת, כי היקף העליה הזאת ייקבע על ידי היכולת הכלכלית של הארץ בכל פעם ופעם לקליטת עולים חדשים. יהיו האמצעים אשר יהיו, שיינקטו לשם הסדרת העליה הזאת, הרי ההנהלה רוחשת אמון והיא בטוחה, כי גם ממשלת הוד מלכותו וגם הנהלת ארץ ישראל תנהגנה בענין זה לפי העיקרון הנזכר לעיל".
אכן, ההסדר הזה חפף את מגמות ההנהלה הציונית, שדגלה בהתיישבות נבחרת ובעליה סלקטיבית.
ההנהלה הציונית מצמצמת את העליה
בסתיו 1925 פרץ משבר כלכלי בארץ, אשר החריף והלך בשנתיים-שלוש הבאות. בשנות המשבר היה מספר היורדים גדול ממספר העולים. הממשלה מצאה פה הזדמנות טובה ונוחה לצמצם עוד יותר את ממדי העליה, וגם הפעם מיהרה ההנהלה הציונית להסכים להגבלות החדשות. ויתירה מזו, ההנהלה הציונית בעצמה נקטה פעולות, כדי לצמצם עוד יותר את העליה, כפי שהעידה בדו"ח של ההנהלה לקונגרס הציוני הט"ו, בלונדון בשנת 1927.
"הגבלות חמורות הונהגו בקשר עם זה. ההנהלה הציונית עצמה, על פי האיניציאטיבה שלה, היתה מוכנה להגביל באופן זמני את העליה ולאשר רק אותם האנשים שקליטתם בארץ, לפי התנאים הכלכליים הנוכחיים, נראתה כבטוחה. המשא ומתן שבין… הציונית בנידון זה הביא לידי מכסה… 1927 וכן אפריל-ספטמבר 1927" (עמוד 37).
בסתיו 1927 פירסמה ממשלת המנדט הגבלות חדשות, שעליהן מוסר דו"ח האקסקוטיבה הציונית לקונגרס הט"ז, בשנת 1929, כדלהלן (עמוד 5):
"הגבלות אלו הפסיקו לגמרי את העליה החלוצית, צמצמו עד מיעוט שבמיעוט את עליית הקרובים והחמירו בעליית בעלי הון בזה שדרשו מעולה בעל הון להוכיח שיש לו סכום של אלף לירות ויותר… קשיים אחרים בעליה נגרמו לרגל ההוראה החדשה שרשיון עליה יוכל להינתן רק לאנשים שיש בידם פספורט המאפשר להם לשוב לארץ מגורם. ההנהלה הציונית העמידה בראש תפקידיה את המלחמה בהגבלות אלו… מה שנוגע לעליה חלוצית, הרי בשים לב למשבר הכלכלי החמור שעוד היה בתוקפו באותה תקופה, לא יכלה ההנהלה הציונית לבוא בזמנו לממשלה בדרישה ממשית לרשיונות עליה בשביל חלוצים, כיוון שלא היתה יכולה בשום אופן לתת תשובה רצויה לשאלה, אם ההנהלה הציונית מוכנה לקבל עליה אחריות למספר יותר גדול של מחוסרי עבודה…"
אולם גם הגבלות אלו לא הניחו את דעתה של ממשלת המנדט. אם כי ידעה מנסיונה כי תוכל לבטוח במתינותם של המוסדות הציוניים הרשמיים, ראתה בדאגה את הכוח החדש, האקטיביסטי שהחל בשנים אלה להתפתח ולעלות באופק הציוני – המפלגה הרביזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי. ועל כן החליטה, שוב, להשתמש בגורם הערבי, כדי לבלום את העליה ולשים קץ אחת ולתמיד לאותה אשליה יהודית, שציונות שמה. במיטב התככים אירגנה הממשלה את מאורעות תרפ"ט. פרעות אלו בישוב היהודי צריכים היו לשמש אמצעי הפחדה לצמאי העליה ומכה ניצחת לכל תקוות הציונות.
"הספר הלבן" של פאספילד
אחרי מאורעות 1929 מינתה הממשלה הבריטית את ועדת שאו לחקור את סיבות המאורעות. בהתאם למסקנותיה של ועדה זו, נתמנה ב-6 במאי 1930 ג'ון הופ סימפסון כשליח הממשלה לחקירת שאלות העליה, ההתנחלות על הקרקע והתפתחות הארץ. ב-16 במאי אותה שנה ביטלה הממשלה את חלק הארי של שלושת אלפים ושלוש מאות רשיונות העליה שניתנו לתקופת אפריל-ספטמבר…
"בהתחשב עם הביקורת שנמתחה על ידי ועדת שאו ובקשר עם שליחותו של סימפסון שהוטל עליו לחקור בשאלת הקרקע והעליה, חשבה ממשלת הוד מלכותו לנכון להגביל את העליה לארץ ישראל, עד שיתקבל הדו"ח של סימפסון".
ב-24 באוקטובר 1930 פורסם רשמית "הספר הלבן" של פאספילד, בו נאמר בין השאר בסעיף "העליה":
"כל שיטת הפיקוח על העליה על ידי הממשלה נבחנה לא מכבר בכובד ראש, ובחודש מאי מצאה ממשלת הוד מלכותו לנחוץ, עם השאירה ללא הפרעה את העליה היהודית בצורותיה השונות האחרות, להפסיק את מתן הסרטיפיקטים הנוספים להכנסתם של עולים על פי רשימת העובדים (היינו נוסף על תשע מאות וחמישים הסרטיפיקטים שכבר נתאשרו) למחצית השנה הנגמרת ביום 30.9.1930, עד לתוצאות החקירה הזאת וקביעת הפוליטיקה בעתיד. החקירה גילתה חולשות ידועות בשיטה הקיימת. הוכח שעל פי שיטה זאת נכנסו הרבה אנשים שלא היו צריכים לקבל ויזות, אילו היו כל העובדות ידועות; לא קיים כל פיקוח ממשלתי ממשי ביחס לבירור העולים הבאים מחוץ לארץ, ותוצאת הדבר, שאין אמצעי-שמירה מספיקים בפני מעשים שאינם בסדר גם בקשר עם מתן הסרטיפיקטים לעולים וגם לגבי עלייתם של אנשים בלתי רצויים.
ישנה עוד תופעה בלתי רצויה, והיא שמספר גדול של נוסעים (תיירים), הנכנסים לארץ על מנת להישאר בה זמן מוגבל, נשארים בה בלי רשות. את מספר המקרים הללו במשך שלוש השנים האחרונות מעריכים לשבעת אלפים ושמונה מאות. עוד תופעה רצינית היא מספר האנשים הנמלטים מפיקוח הגבולות.
…כל החלטה נמהרת בנוגע לעליה יהודית נוספת ללא הגבלות צריכה להדחות בכל תוקף, לא בלבד מבחינת האינטרסים של תושבי ארץ ישראל בכללותם, אך אפילו מהבחינה המיוחדת של הציבור היהודי. כל זמן שרווחים חשדות מרובים בקרב הציבור הערבי – וחשדות כאלה רווחים באמת – שהמשבר הכלכלי שהתושבים הערבים סובלים נגרם בעיקרו על ידי עליית יהודים ותיירים, וכל עוד קיימים נימוקים ידועים שעל יסודם אפשר לטעון בצדק, שהחשדות הינם מבוססים יפה, יש תקווה מועטה לשיפור יחסי הגומלין שבין שני העמים, אך שלומה וטובתה של ארץ ישראל בעתיד צריכים להיכון בעיקר רק על שיפור כזה…"
גילוי-דעת זה של הממשלה הבריטית על מדיניותה בארץ ישראל היה חריף מדי גם לגבי ההנהלה הציונית, והיא הרימה קול מחאה נמרץ. בתגובה על כך כתב מר רמזי מקדונלד, ראש הממשלה הבריטית, איגרת לדוקטור חיים ויצמן, ששימש פירוש מוסמך לספר הלבן, פירוש אשר הניח את דעת ההנהלה הציונית. באגרת שנשלחה ביום ה-13 בפברואר 1931 נאמר:
"14. קרובה לשאלה זו (איסור רכישת קרקעות) היא שאלת העליה. יש קודם כל להטעים שאין בפיקוח זה משום סטיה ממדיניות הקודמת. מ-1920 ואילך, כשנכנס לתוקפו חוק העליה היסודי,
מתוך הדו"ח של ההנהגה הציונית לוועידה השנתית בקרלסבך, אוגוסט 1922, עמ' 16-19.
הותקנו בזמנים שונים תקנות שונות בנוגע לפיקוח על העליה, תקנות שנתכוונו למנוע כניסה בלתי חוקית לארץ ישראל, להגדיר ולהקל את הכניסה החוקית. על זכות ההסדר הזה לא חלקו אף פעם.
15. אולם נראה שאת כוונת ממשלת הוד מלכותו הסבירו בצורה זו, 'שעליה יהודית נוספת לא תורשה כל זמן שהיא יכולה להפריע לערבי כלשהו להשיג עבודה'. ממשלת הוד מלכותו לא נתכוונה מעולם לנקוט מדיניות זו. היא היתה מעוניינת לציין, שבשאלת ההסדר של העליה היהודית יתחשבו במקרים הללו: 'הכרחי להבטיח שהעליה לא תיפול למעמסה על אוכלוסי ארץ ישראל בכללותם ושהיא לא תדחה אף חלק מהאוכלוסיה הנוכחית מהעבודות שהיא עוסקת בהן' (הספר הלבן 1922). ועל כן הוחלט לנקוט בעיקרון של כושר קליטה. וכשדנים על כושר קליטה מתחשבים אך ורק בטעמים כלכליים".
מבצען הנאמן של ההגבלות והגזירות של העליה היה היהודי אלברט חיימסון, ראש מחלקת העליה במזכירות הראשית של ממשלת המנדט.
בתפקידו ראש מחלקת העליה היה האחראי, למעשה, על כל מעשי הזדון של הרשות בשטח העליה; גירוש ה"בלתי-ליגליים", החזרת אוניות עולים מן הנמלים, וסירוב מתן סרטיפיקטים מכל מיני סיבות שונות ומשונות. ואם כי לא הוא שקבע את מדיניות העליה, הרי העובדה שהיה זה יהודי שעמד בראש מחלקת העליה, עזרה רבות למזכירות הראשית. ניתנה לראשי השלטון האפשרות לרחוץ בנקיון כפיהם ולהטיל את כל האחריות עליו. חיימסון הפך לסמל של מדיניות העליה הנוקשה והאכזרית, ועליו הצביעו כעל היהודי המוציא אותה מן הכוח לפועל.
במידה מסויימת מקביל אופן ניהול העניינים על ידי חיימסון לזה של הרברט סמואל, הנציב הראשון ליהודה. שניהם נשלחו ארצה כיהודים אנגליים וכפקידים בריטיים. הוטל עליהם להסתגל לנסיבות חסרות התקדים של משטר מנדטורי, למלא את סעיפי המנדט ולשרת את האינטרסים והשאיפות של עמם היהודי. לשני האישים האלה היה רקע יהודי חיובי; שניהם חונכו בסביבה של תרבות יהודית, ומעולם לא הסתירו את יהדותם. אין ספק, על כן, שברגע שהממשלה הבריטית מינתה את השניים לתפקידיהם בארץ, אפשר היה לצפות מהם שהם ימלאו את משימתם לא לפי האות היבשה של הוראות המנדט, אלא לפי הרוח שעליה הושתתו גם הצהרת בלפור וגם המנדט, ושיראו במינויים שליחות מיוחדת מטעם ההשגחה העליונה להגשים את חלום הדורות של עם ישראל. אך הם התכחשו לזאת.
הפרק העגום שכתב חיימסון בתולדות העליה לארץ ישראל בשנות המנדט מטביע על מצחו את אות הקלון של פקיד קולוניאלי בריטי קנאי ואכזרי, המבכר שירות נאמן לאדוניו הבריטיים על צרכי עמו ומצוקת אחיו היהודים.