מצדה של ורשה, מבוא

מתוך הספר: חיים לזר, מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, תל-אביב, 1983

מבוא

משנה לשנה מתנשאה ועולה המשמעות ההיסטורית של מרד גיטו ורשה. כשם שאין דמיון למעשה ההשמדה שעשה העם הגרמני בעם היהודי, כן אין דמיון למעשה הגבורה שבהתקוממות ההיא. ארצות ועמים רבים הדביר היטלר במלחמה עמם, אך רק על העם היהודי הכריז והגשים השמדה. היו פרטיזנים לוחמי מחתרת גם בארצות כיבוש אחרות, אך אלה היו שרידי צבאות מאורגנים יושבי-בהרים וביערות, ומאחוריהם עורף של עמים שלמים. לא זה היה מצבו של העם היהודי המושמד ולא זה מצבם של לוחמי הגיטאות. ייחוד באסון וייחוד בגבורה.

ומזה היה מתחייב הדבר הפשוט והקדוש: אל מול פני הצורר האיום ביותר אשר קם על העם היהודי, עמידה יהודית מאוחדת במלחמה בו, כשם שעמדו ההמונים אל מול לועי המרצחים ועל פתחי הכבשנים. ומהגבורה ההיא של הלוחמים היה מתחייב: כל החשבונות האחרים, הפנימיים, החשובים והטפלים כאחד, נשכחים, בטלים ומבוטלים כבליל כל-נדרי איום ונורא, ומה שנשאר הוא רק היהודי הלוחם בגוי המרצח ההוא. היהודי כיהודי ללא תוספת לוואי כלשהי של צבע ופלג. ומעל דפי ההיסטוריה היה מתחייב: כשם שאנו סופרים ומונים באימה מיליוני יהודים מושמדים ואיננו שואלים לדעותיהם, למפלגותיהם, כי הרי כיהודים הושמדו, כן חובתם של כותבי דברי הימים ההם לספר את סיפור המרד היהודי המזעזע ההוא, רק באשר יהודים הם, על יהדותם הובלו להורג, על יהדותם נלחמו. כאמת האימים של ההשמדה, כן  חייבת להיות אמת הגבורה, בהפשטת כל מחלצות הכיתות והסיעות, בעירום היהודי. בעירום האמת הבלתי צבועה והמצניעה.

אך מה רב הכאב ומה עמוקה הטרגדיה שלנו שאף בחזית הזאת היה בנו נגע הפלגנות ואף בפרשת הוד ואימים זו שלחו אנשי הכיתות והשנאה בישראל את ידם לסלק, להעלים ואף לנסות ולהיבנות, תוך צרות לב ועין ומוח.

וספר זה הבא לספר על מעשי התנועה הלאומית מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, מוטב היה אלמלא בא לעולם, משמע, אלמלא היה צורך בו.

אך מה לעשות ועליו להוכיח על ידי עדויות ומסמכים שכמעט הכל מה שנכתב עד כה, והרי נכתב למאות ולאלפים בספרים ובמאמרים – על ההתנגדות של יהודי ורשה, הוא או מעשה סילוף זדוני של מחפשי גדולה לעצמם תוך העלמת האחרים או מעשה שוגג מחוסר ידיעה ומתוך יחס של אמון ל"עדים" החיים שהביאו עמם את הסיפורים והגרסה שלהם, שלהם המצומצמת, המצמצמת, מצמצמת אחרים כמובן ולא מצניעה עצמה.

עשרים* שנה עברו מאז מרד גיטו ורשה, שהפך להיות לאות ולסמל מרכזי אף כי גם בגיטאות אחרים היו מעשי מרד, נקם והתנגדות. ולאחר עשרים שנה נתגבשה תמונה בעיני ההמונים כפי שהיא צויירה על ידי צד מסויים, וכאשר מדובר במחתרת היהודית בוורשה, וכאשר נערכות אזכרות למרד גיטו ורשה, הכוונה היא "כמובן" לזה הידוע כמרד "ההסתדרות היהודית הלוחמת", בראשי תיבות בפולנית: Z.O.B. (ז'ידובסקה אורגאניזציה בויובא), בראשות מפלגות השמאל הציוניות ותוך שיתוף עם המרכז הציוני וה"בונד". והעיקר: תוך כדי העלמה מכוונת ועיקשת של מחתרת לוחמת אחרת, זו של Z.Z.W. (ז'ידובסקי זביונזק וואיסקאבי), ארגון צבאי יהודי, מיסודה של בית"ר וארגונים אחרים מבית התנועה הז'בוטינסקאית. ואני מדגיש: מחתרת לוחמת אחרת, ואיני אומר שנייה, אם כי למען האמת כפי שהיא תתברר כאן על פי עדויות ומסמכים, חייב הייתי לאמר וחייב יהיה לאמר כל היסטוריון ללא משום-פנים: מחתרת יהודית לוחמת ראשונה – ראשונה להתארגנות; ראשונה לאזהרה; ראשונה לאימון והצטיידות וראשונה לפעולות.

ארגון זה קיים היה מהימים הראשונים של הכיבוש הגרמני. ותולדות התנועה הלאומית הם טעם מספיק וברור למה היה קיים מיד בראשונה, בעוד שאף לפי הטענה הרשמית של ראשי ה-ז'.א.ב. החלה התארגנותם רק באוגוסט 1942, במהלך האקציה הגדולה שנמשכה חמישים ושלושה יום, ולא הגיעה לידי גיבוש ארגוני אלא בתום שנה זו, בחורף 1942.

ויהיה זה משונה ביותר כשאת העדויות לכך נצטרך לשאוב בעיקר ממקורות זרים. של גרמנים ופולנים, שבעניין זה לא נתפשו לגישה מפלגתית, ונמצא אף למרבית ההפתעה,

שארגון זה זוכה ליתר הזכרה אצל ההיסטוריון היהודי¹ בארץ הקומוניסטית, מאשר אצל

* הדברים נכתבו ב-1963, לקראת צאתה לאור של המהדורה הראשונה של "מצדה של ורשה".

1. פרופסור ברנרד מארק, בספרו "המאבק והחורבן של גיטו ורשה". בהוצאת מיניסטריון ההגנה הפולני – ורשה – 1959.

ההיסטוריונים המפלגתיים אצלנו.

ולא נבוא בספר זה לחקור את הגרסאות של האחרים על דיוקם. לא ניגע בדם הקדושים

והגיבורים, מכל מקום לא על דרך שעושים זאת אחרים. נבוא כאן רק לתבוע את כבודם של המורדים אשר הושכחו, ולתבוע את כבוד האמת כולה. לא נסיר חלילה זרי דפנה מראשי אחרים, אך נשים אותם על ראשים אשר נפלו ואשר ראויים הם לכך ורק באשר נפלו ולא נותרו כאחרים, אין מי שיתבע כבודם ואמיתם.

ורק זאת. מן הדין הוא בכל זאת לשאול ולנסות להשיב: כיצד זה נתאפשר שמחתרת זאת, שאני טוען ואת טענתי אוכיח, שהיתה ראשונה והיתה כה חזקה ברוחה ובמעשיה, הועלמה? כיצד נתאפשר הזיוף? לכך גרמו טעמים אחדים.

א.       רובם ככולם של לוחמי "הארגון הצבאי היהודי" Z.Z.W. נפלו בקרבות הכבדים, ללא מחשבת נסיגה והצלה אישית. וכמעט שלא נותרו עדים מתוכם.

ב.       המעטים-הבודדים שנותרו, לא היו אלא טוראים פשוטים, אף לא מפקד אחד, ותנאי הקונספירציה העמוקה שבה פעלה מחתרת זו (לא בלי השראה מהארגון המחתרתי האב, האצ"ל), לא נתן בידיהם ידיעות כלשהן על מבנה ועל אנשי הארגון כולו, על מפקדתו, בסיסיו, מחסניו.

ג.        כמתוך מסורת "ציונית" נמשך גם בגיטו החרם המוכרז או הבלתי-רשמי נגד כל מה שהיה קשור בתנועת ז'בוטינסקי. ומכיוון שאנשי תנועה זו לא עסקנו בניהול יומנים וארכיונים ורשימות "למען ההיסטוריה", אם כי כפי שנראה הוציאו כרוזים ועתונים וניהלו פעולה תרבותית ענפה, לא נותרה כתיבת ההיסטוריה אלא בידי אלה שהמשיכו בפעולת החרם, החל ממעשי סעד כלכלי בגיטו וכלה בהערכת או אף הזכרת המחתרת הלוחמת האחרת. רק בלתי-ברירה הזכירו, כמתוך כפייה, את עצם הקיום או את הקרב הכבד ביותר בכיכר מוראנובסקי, שכה הרבו הגרמנים לדווח עליו ועל קורבנותיהם בו.

ד.       המשטר הקומוניסטי, במתכונתו הסטאלינית הנוקשה בראשית ימי פולין החדשה, נטה כמובן לגלות רק את הצדדים "האנטי-פאשיסטיים" אשר בדברי ימי הכיבוש. ונוח היה לו להדגיש את המרד של ארגונים סוציאליסטיים שקיבלו "כמובן" עזרה מהמחתרת הקומוניסטית הפולנית, ולא לספר על מחתרת יהודית ויהודית בלבד ואף "לאומנית". דבר זה נשתנה – כפי שכבר הוזכר – באחרונה ואף פרופסור ברנרד מארק, כפי שעוד נביא להלן, מתאונן בעצמו על כך שבדו"ח אחד של אנשי Z.O.B. הועלם דבר קיומו של Z.Z.W..

וכדי להדגים כיצד כתבו את ה"היסטוריה" של מרד גיטו ורשה מראשיתה, נביא לבסוף רק אי-אלה קטעים אותנטיים המבטאים אווירה ומגמה.

ונתחיל בפולמוס שהתנהל בין ה"בונד"², שהצליח סמוך לתום המרד להעביר דו"ח משלו לחו"ל, ובין מפלגות השמאל הציוניות, שראשיהן עברו לצד ה"ארי" והעבירו תגובה זועמת משלהם ללונדון.

מתוך דין וחשבון הוועד היהודי הלאומי בפולין, נשלח מוורשה ב-24 במאי 1944, אל דוקטור שורצבארט, אינג'ינר רייס ודוקטור טארטאקובר בלונדון:

"…ואולם למען האמת יש ברצוננו לנגוע בכמה נקודות. על סמך הידיעות מחוץ לארץ נראה לנו, שה'בונד' בחוץ לארץ מבקש לזקוף את הקרבות בגיטו ורשה על חשבונו, ואם לא את כולם הרי את חלקם המכריע. אנו מודיעים לכם בהחלטיות גמורה, כי אין דבר זה מתאים לאמת. למען האמת ההיסטורית עליכם לעקור אגדה בלתי נכונה ובלתי מוצדקת זו. את המאבק בגיטו ורשה, כבגיטאות אחרים ובמחנות, יזמו וארגנו וגם ערכו הארגונים שלנו, ובראש וראשונה ארגוני הפועלים והסתדרויות הנוער של ארץ ישראל העובדת, החלוץ, דרור ("פרייהייט"), החלוץ הצעיר, הנוער של מפלגת פועלי ציון צ.ס.ג., השומר הצעיר, פועלי ציון (צ.ס.) ופועלי ציון שמאל. הסתדרויות אלה ערכו וניהלו את הקרבות, נתנו את מספר הלוחמים המכריע והקריבו את קורבן הדם הגדול ביותר. מפקדו של הארגון היהודי הלוחם היה חברנו הגיבור מרדכי אנילביץ' מנהיג השומר הצעיר. במפקדה היו לנו ארבעה נציגים, ל'בונד' – אחד. מתוך עשרים ושתיים הפלוגות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם היו להסתדרויותינו  -שמונה עשר, ל'בונד' – ארבעה. במספר הכללי של הלוחמים לא היה ל'בונד' יותר משמונה-עשר אחוזים. פלוגות ה'בונד' במסגרת הארגון היהודי הלוחם לחמו באומץ כשם שלחמו כל הפלוגות, בלי יוצא מהכלל. אולם לא הם שקבעו את האווירה ועיצבו את אופיים של הקרבות. גם עכשיו עומדים בראש הארגון היהודי הלוחם חברינו. התמיהתנו מאד הענקת אות ההצטיינות 'וירטוטי-מיליטארי' (אות הצטיינות צבאי פולני הגבוה ביותר) אך ורק למיכאל

1. ה"בונד" דווקא לא העלים את קיום המחתרת האחרת, אם כי רחוק הוא, כמובן, מלתת הערכה מלאה. בדו"ח ה"בונד" מיום 22 ביוני 1943 נאמר: …הריביזיוניסטים הקימו ארגון קטן "נקמה" משלהם.

קלאפפיש, חבר ה'בונד'. הלוחם קלאפפיש נלחם באומץ. אבל הוא לא היה אלא אחד מבין מאות הלוחמים הגיבורים. אם הכוונה היתה להענקה סמלית של אות הצטיינות לארגון היהודי הלוחם, או לכלל הלוחמים הגיבורים – סבורים אנו כי מןהראוי היה להעניק אותו לפחות למפקדו של הארגון היהודי הלוחם. מכאיבה אותנו העובדה – ואולי טעות היא בידינו – שה'בונד' רכש לו מונופולין בחוץ לארץ בתעמולה בין הסתדרויות הפועלים ובייחוד באנגליה ובארצות הברית שכבש את ועד הפועלים היהודי באמריקה. האם אין מפלגות פועלי ציון ימין ושמאל ממשיכות בפעולת ההסברה הדרושה בחוגי הפועלים האלה? תדע נא תנועת העבודה בכל העולם, כי המארגנת של מרד גיטו ורשה ומנהיגתו היתה תנועת הפועלים למען ארץ ישראל העובדת וכי מאות לוחמים נאבקו ונפלו כשהם חדורי רעיון זה, שמותם ישמש אחד היסודות לעתיד הסוציאליסטי של ההמונים היהודים בארץ ישראל".

חתומים: דוקטור א. ברמן-בורובסקי, יצחק צוקרמן, עורך-דין שמעון גוטסמאן, דניאל כפתור (גוזיק) ג'וינט, יוסף סאק.

בסוף חודש מאי 1944 כותבים חברי מרכז המפלגה יוסף סאק, שלום גרייק, לייזר לוין, לא. רייס, א. טארטאקובר ודוקטור י. שורצבארט את הדברים הבאים:

"…מהדין וחשבון הרצוף בזה על קרבות הגיטו – המקוטע והמקוצץ בהכרח – תקבלו מושג נאמן ממצב הדברים. אנו חוזרים ומדגישים, כי סיסמת המלחמה ויוזמתה יצאו רק מקרבנו, כי הארגון היהודי הלוחם הוא מעשה ידיו של החלוץ, כי מפקדי הארגון הזה היו מרדכי אנילביץ' שנפל בקרב ויצחק צוקרמן. היננו מביאים רק עובדות. ההתגנדרות של אלמנטים ידועים במפעל לא שלהם, לשם מטרות מפלגתיות גרידא, היא בעינינו גרוטסקאית כל כך – ועם זה איומה כל כך נוכח הטרגדיה שלנו, שאפילו פולמוס כלשהו על נושא זה פוגע בכבוד ענייננו הנשגב"³.

פרופסור דוקטור ברנרד מארק בספרו "המאבק והחורבן של גיטו ורשה" מעיר בקשר לדו"ח זה כדלקמן⁴:

"תיק תנועת המחתרת מכיל שורה שלמה של ידיעות ועובדות, בין היתר העתק הדין וחשבון של ה-ז'.א.ב. משנת 1944, דין וחשבון זה נערך במחתרת ונכתב בצד 'הארי' על ידי חברי המפקדה ופעילים אחרים של ה-ז'.א.ב. שנשארו אז בחיים, בהשתתפותו של יצחק צוקרמן (אנטק). דין וחשבון זה הוא אחד המסמכים היסודיים השופך אור על התקופה וכן על מהלך המרד בגיטו ורשה. אולם דין וחשבון זה איננו חופשי ממידה מסויימת של חד-צדדיות ובראש וראשונה ביחס לארגון הלוחם השני בשטח הגיטו – הארגון הצבאי היהודי" (ההדגשה שלי, ח.ל.).

הנה כי כן, מחפשי "האמת ההיסטורית" חיפשו רק את האמת שלהם עצמם, ברגע שהם היו הנפגעים, הקימו קול צעקה והרעישו עולמות למצפונו של העולם, אך מצפונם שלהם לא הספיק להם לקום ולטעון למען האמת כולה.

במסגרת הפרקים הבאים נשתדל לספר את ההיסטוריה של ה-Z.Z.W. הארגון הצבאי היהודי – היסטוריה מפוארת של קומץ בית"רים אשר הקימו ארגון לוחם וחזק, רכשו חברים, הצטיידו בנשק וביצעו פעולות הצלה למען אחיהם היהודים ופעולות חבלה וקרב נגד הגרמנים ומשתפי פעולה בני אומות אחרות, עוד לפני שארגונים והסתדרויות ותנועות יהודיות אחרות שנמצאו באזורי הכיבוש הגרמני ובתוך הגיטו חלמו על פעולות נקם או על הקמת כוחות לוחמים מאורגנים לשם התקוממות ומרד.

ולא עניין של מקרה היה זה כמובן. חניכי התנועה הז'בוטינסקאית, שחונכו מלכתחילה ברוח ובגוף להיות לוחמים לשחרור העם היהודי, אך איתרע מזלם ולא הגיעו להגשים מלחמה זו במולדת, בדרך הטבע, נתלכדו למלחמת הנקם והכבוד בגיטו.

ניגשתי לכתיבת הספר בדחילו ורחימו – האם אצליח למלא באמונה את המשימה שהטלתי על עצמי – והיא כה קדושה ונכבדה?! לצערי, רובו של החומר עליו מתבסס הסיפור לקוח ממקורות זרים – אם כי אי-פה אי-שם כבר גילו "משהו". אלא שהנסתרות והמוסתרות בפרשה זו הן עדיין רבות. בוודאי יהיה צורך במחקרים נוספים ובוודאי תעבורנה עוד הרבה שנים עד שסיפור הוד-נורא זה יסופר במלואו ובשלמותו.

בסוף דברנו אנו רואים לחובה נעימה להודות לכל אלה אשר עזרו באיסוף והשגת החומר

אשר האירו את עיני בגששי באפילה, ואשר עזרו לי בהוצאת הספר – והם רבים מספור.

יבואו עולם על הברכה.

                                                                                                             ח. ל.

תל-אביב, אפריל 1963

1. כפי שפורסם בספר "חורבן ומרד של יהודי ורשה", מאת מ. ניישטט, עמוד 140.
2. בעמוד 19.

*

אף כי עברו ארבעים שנה מאז המרד, עשרים שנה מאז הופעת המהדורה הראשונה של ספר זה – עדיין נמשכת שתיקתם של מקורות יהודיים שונים בכל הנוגע למלחמת הארגון הצבאי היהודי – ז.ז.וו. במרד גיטו ורשה מהטעמים שפורטו לעיל. על אף את נאספו בשנים האחרונות עדויות ומסמכים המספרים על ז.ז.וו. ועלילותיו. הם שמורים במוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, השוכן בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, ובחלקם ראו אור בפרסומי המוזיאון.

ח. ל.

ניסן התשמ"ג – אפריל 1983