יומן, 16.11.1953 (חוברת 2 עמ' 1-6)

פעולות נקם בגרמנים

16.11.1953 (חוברת 2 עמ'  1-6)

שלושת רבעי שנה עברו מאותן הפגישות שקיימתי עם מנחם בגין. בעניין גרמניה. תשעה חודשים של חוסר מעש. ובינתיים מתנהל באחרונה ויכוח ער ופולמוס די חריף בדבר תביעת השילומים מגרמניה ונוכח המשא ומתן שממשלת ישראל עומדת להתחיל עם ממשלת בון בעניין זה – מו"מ שיש אומרים כבר מתנהל באופן ישיר בין שתי הממשלות.

באחד מנאומיו הפומביים, בחורף שנת תשי"א, הכריז מ.ב. כי "אנו עוד נתחיל בפעולה נגד גרמניה". ימים מספר לאחר הכרזה זו ביקר אצלי פאשא [רייכמן] ושאל לפשר הדבר; האם באמת מתכוננת התנועה וראשה להתחיל בפעולה איזו שהיא, או אולי היו רק דברים בעלמא.

נסיון מר היה לי עם התנועה בשאלה זו. יותר נכון עם האצ"ל. כאשר הגיעו השליחים הראשונים של אצ"ל לאירופה ותחנתם הראשונה היתה איטליה, העליתי מיד בפגישות הראשונות איתם את השאלה הזאת. זכורני מה מכזיבות היו תוצאות שיחה זו. אלי [תבין] ענה לי קצרות, בבת צחוק אירוני בעל משמעות רבה: אנו יודעים על קיום שאלה זו, חושבים עליה וגם נפעל, כשם שהארגון יודע לפעול. הרגשתי כבר אז שאלו הם דיבורי סרק, מלים ריקות שמאחוריהן מסתתרת יהירות נבובה ובטחון עצמי מופרז. ומובן שכלום לא נעשה. לא נעשה על ידם ולא נעשה גם על ידינו. למרות זה שבעיה זו העסיקה אותי מאז השחרור. בפגישות הראשונות ובהמשך השנים דיברתי עם זלמן ל. [לוינברג] הרבה מאד על תכניתנו לפעול. גם בליבו של זלמן בערה אש הנקמה, אולם לדעתו צריך לחכות לבוא שליחי הארגון, כי אנו בכוחות עצמנו לא נצליח לעשות דברים ראויים לשמם. לא התעלמנו מקיום קבוצת פאשא, אולם יחד עם זה היינו  כמעט בטוחים שאלה לא יפעלו מסיבה אחת ויחידה, שיתוף הפעולה של הקבוצה עם ההגנה, או יותר נכון השתלטות נציגי ההגנה שבבריגדה על הקבוצה, ייתן שזלמן צדק, בהניחו שכוחותינו לא יספיקו לפעולות בהיקף גדול, אולם אין בזה הצדקה לאי מעש נפשע שליווה אותנו מהימים ההם עד היום.

ואחר כך בהגיעי ארצה, כאשר הוזמנתי למ.ב. [מנחם בגין] ימים מספר לאחר תום המצב הצבאי, בחול המועד פסח תש"ז, בשיחה זו שהתנהלה בינינו שעות ארוכות, העליתי גם שאלה זו [הנקם] ואז אמר לי מ.: אנו עומדים בכל כוחנו בחזית אחת – החזית הבריטית, ואין באפשרותנו לפצל את כוחותינו או להפריש מכוחותינו לחזית נוספת. את החזית בה אנו עומדים כעת אנו מחשיבים מאד. בחזית זו תלוי גורלנו של היישוב בארץ וגורל עמנו בעולם כולו.

לא הועילו נימוקי ותוכחתי. הפעם נתקלתי בסירוב מוחלט. גם בפגישה זו, לא יכולתי להשתחרר מן הרושם הבלתי נעים נוכח הבטחון העצמי שנראה כמופרז בעיני, בייחוד כשהדברים נסבו על גורלם של דב גרונר וחבריו. רק כעבור זמן נוכחתי לדעת, שכבר אז היתה קיימת תכנית הפריצה, שתפקידה היה בראש ובראשונה להציל את העומדים בצל הגרדום (בפריצת כלא עכו מדובר).

רק תשובה סתמית יכולתי לתת לפאשא, אולם הוספתי ואמרתי: בימים הקרובים אני עומד להיפגש איתו [את בגין] בעניין אחר, ואנצל את ההזדמנות ואשוחח איתו גם על כך. הבטחתי לפאשא תשובה, אולם עד היום לא קבלה ממני.

באחד הערבים נפגשתי עם מ., כדי למסור לו לקריאה את כתב היד של "כיבוש יפו" [ספרו השני של לזר]. בתום השיחה על הספר שאלתיו, מה היתה כוונת הכרזתו בדבר גרמניה. האם היתה זאת מליצה או שהוא באמת מתכוון להתחיל בפעולה? בהתחלה הוא נדהם לשאלתי והיה מופתע ביותר. אולם עד מהרה, חזר אליו שווי משקלו ואמר שאמנם ברצונו להתמסר לדבר זה בכל הרצינות הדרושה. סיפרתי לו אז על כל השתלשלות הדברים בעניין זה, על פאשא וקבוצתו וכשלונם, על האפשרויות שעדיין קיימות ועל אנשים שיהיו מוכנים לפעול עוד עכשיו בכיוון זה. סיפרתי לו גם על זלמן והתענינותו בדבר. כן הרביתי לדבר על הקשיים העצומים הכרוכים בפעולה זו, בייחוד לנוכח העובדה שגרמניה בינתיים התאוששה, שגם המזרח וגם המערב מחזרים אחריה ועל התנגדותה של דעת הקהל הגויי העולמי לפעולות נקם בגרמניה. אולם למרות כל זה, הרי יש הכרח להתחיל בפעולות. מ. כל כך התלהב מתכניתי, שהכריז מיד כי יהיה אפילו מוכן לצאת לחוץ לארץ ולאסוף כספים למטרה זו, וכן לגייס את דעת הקהל בחו"ל לטובת העניין ואנשים לעזרה.

קבענו לקיים פגישה נוספת בהשתתפות זלמן ומרי [?]. שעות אחדות נמשכו חילופי הדעות בין ארבעתנו, בפגישה שהתקיימה בביתו של מ. בסיכום הדברים הציע מרי: היות ואין כעת באפשרותנו להתמסר לדבר זה, אנו צריכים לייסד חברת "בני ברית" ולקיים אספות ולדבר על נושא זה. דבר זה יביא לידי כך שהנוער יספוג ויקלוט את רעיונותינו עד שהם יבשילו, ואז יתחיל הנוער לפעול ואנו, החבר'ה שלנו, נשמש להם עורף ציבורי. יצאתי בחריפות נגד הצעתו והוכחתי להם ששום תועלת לא תצמח מחברה כגון זו, ואף צעיר אחד לא יתלהב מדיבורי סרק. הרחבתי את הדיבור על האדישות השוררת בקהל לתקופת השואה, אף אחד לא רוצה לשמוע על כך ואפילו לא לקרוא את ספרות השואה. הוספתי ואמרתי שמאד טבעי היה הדבר שאנו ניצולי התופת, מיד לאחר השחרור נתחיל בפעולות נקם, כי כל מעשי הזוועה שהיינו עדים להם, שעברו עלינו, היו טריים בזכרוננו. ובכל זאת לא עשינו כלום. מכל שכן, הנוער שכל הפרשה רחוקה מליבו לא ייתפס לסיסמאות שאין מאחוריהן מעשים. כן הצבעתי על החלל הריק המחריד בו נמצא כעת הנוער הישראלי, ללא רעיון, ללא יעד, מחוסרי תוכן ומחוסרי אלוהים. יש על כן לנצל מצב זה לטובת ענייננו, רק בתנאי כמובן, שנצליח להלהיבו במעשים בעלי היקף ראוי לשמו. זלמן הצדיק את דעתי ותמך בה. אולם הוסיף שאינו יודע אם יימצאו בו הכוחות הנפשיים והכוונות הדרושות כדי להכנס לעניין ולהתמסר לו. אולם מכיוון שהוא יוצא בימים הקרובים לאירופה, יבדוק את המצב במקום, יבחן את האפשרויות ורק עם שובו ייתן את תשובתו. גם מ. טען שיש לדחות את המשך הדיונים למספר חודשים היות והתנועה עומדת לפני בחירות וכל זמנו ומרצו יוקדשו למטרת הבחירות.

יהיה מיותר להוסיף שהמשך לא בא…