ד"ר רישארד וולבסקי, עם פרוץ המרד (קטעים מתוך יומן)

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 19, אפריל 1973

קטעים מתוך יומן:

ד"ר רישארד וולבסקי, עם פרוץ המרד

דוקטור רישארד וולבסקי ז"ל היה רופא, סופר והיסטוריון ונשא גם תואר דוקטור לפילוסופיה והיסטוריה. הוא היה אדם בעל דעות אולטרה-מתקדמות – שמאלניות. היה רחוק מציונות ומיהדות. בהיותו בגיטו הקים ארגון מחתרתי שמחנה מתי-מספר. מיקומו היה בקרבת כיכר מוראנוב ובפרוץ המרד נלחם בסביבה זו בראש קבוצת לוחמיו הקטנה. בדעוך המרד המשיך להימצא בשטח הגיטו לשעבר, בין החורבות, משך כחודשיים ומעלה. חלומו לפרסם ספר גדול על מרד גיטו ורשה לא נתגשם. רעיתו העמידה לרשותנו קטעים מכתביו מעזבונו הספרותי, שחלק מהם מובא כאן.

יום בטרם פרוץ מרד גיטו ורשה. ערב אביבי שקט. עמדתי בכיכר מוראנוב. הכיכר ריקה לגמרי, גם רחובות הגיטו ריקים היו. אולם בתוך הבתים ובפנים החצרות הומה הפעלתנות כמו בכוורות. אנשים מתכוננים לרדת למחתרת, להסתגר בבונקרים ומקומות סתר אחרים, הלוחמים – לעמדות-קרב ומוצבים.

הידיעה על תכנון מבצע צבאי נגד הגיטו הגיעה אלינו עוד בשעות הבוקר. מכאן האווירה המתוחה, העצבנות והציפיה לבאות. תושבי הגיטו, הלא מאורגנים בקבוצות הלוחמים, הוזהרו בפני הסכנה המתקרבת ובאה.

ההודעה בשפת הפושעים ההיטלריסטים מוסרת על "מבצע עונשין של שלושה ימים" נגד הגיטו, כתגובה על חטאיו.

אנו, תושבי הגיטו, לא התעמקנו בטרמינולוגיה שהרוצחים הדביקו למעשי הפשע שלהם. רק זאת ידענו, שהפעם ישלמו בדמם. המטרה שלנו היתה להתנגד בכוח להוצאת התושבים מהגיטו וחיסולו, לגרום לאויב אבידות קשות, להציל אנשים רבים ככל האפשר וחיפוש דרכים להמשך המאבק מחוץ לגיטו.

מטרות המאבק המזויין הוגדרו בפרטי פרטים. עוּבּדה תוכנית מפורטת להגנת הגיטו והובטחה גם הדרך לנסיגה. הטרידה אותנו אי הידיעה על מיקומם של בסיסי הפרטיזנים ביער וזה השפיע על מהלך ותוצאות הקרבות העקובים מדם.

דבר נוסף אשר החליש את כוח ההגנה של הגיטו היה פיצול הכוחות. בתוך הגיטו פעלו עוד זמן רב לפני פרוץ המרד קבוצות לוחמים שונות ללא תיאום ביניהן. פעלתי למען איחוד כל התנועות הדוגלות בהתנגדות מזויינת לגרמנים.

יצאתי מההנחה, כי כוחות ההתנגדות מאוחדים, עם מפקדה ראשית אחת ותוכנית צבאית משותפת, יגבירו את פוטנציאל הכוחות הלוחמים בגיטו.

בשבועות האחרונים לפני פרוץ המרד התנהל אמנם משא ומתן בין שני הארגונים הראשיים, ואם כי נדמה היה שחתימת ההסכם היא רק עניין של שעות, לא הגיעו הצדדים לידי הידברות.

ובכן, באותן שעות של טרם קרב, לפני פרוץ המרד, עמדתי, כאמור בשער אחד הבתים שבכיכר מוראנוב וחיכיתי למקשר מהצד ה"ארי" אשר צריך היה להביא את העתקי תוכניות הגרמנים להתקפתם על הגיטו.

בכיכר שררה דומיה רוויה מחנק ואי-שקט, לאחר יום של הכנות קדחתניות, כאשר ידיעה אחת רודפת את השניה והמתח והעצבנות עולים מרגע לרגע. עמדתי בכיכר הרגועה לכאורה וספגתי בתוכי את השקט של טרם הסערה.

שמש ארגמן שקעה לאיטה לתוך הוויסלה, נשבה רוח קרירה מכיוון הנהר. עם רדת הדמדומים הבחנתי באניה ויורק המתקרבים אלי. הם מסרו לי, כי חברי מחפשים אותי בכל מקום, כי ולאדק כועס מאד היות וכל רגע מקרב אותנו לשעת האפס והם לא יכולים להחליט דבר בלעדי.

החברים צדקו בהחלט. הרגעים שלנו ספורים. ההתמודדות בין הכוחות הבלתי שקולים, על תוצאותיה הצפויים מראש, קרבה והולכת. אולם הרי דווקא בגלל זה הריני עומד בכיכר מוראנוב ומחכה למקשר, היכול לעזור לנו בקרב הבלתי שקול. לקבל לידינו את סודות האויב הרי זה דבר שלא יסולא בפז, לדעת מראש היכן יכה בראשונה, את עוצמת האש שתכוון נגדנו, מספר החיילים שגוייסו למבצע. ביודענו זאת, נוכל להגן על עצמנו ולגרום לאבידות יותר קשות לאויב, ולהכות בהם, במרצחים הזוממים להשמידנו.

כשהתכוננו לעזוב את כיכר מוראנוב הבחנו בדמותו המורכנת של אליוש גוטקובסקי המתקרבת אלינו. גוטקובסקי היה מורה בבתי ספר בלודז'. עם פרוץ המלחמה עבר לוורשה והיה מחברי הארכיון המחתרתי של הגיטו. בהשפעתי הפך גם הוא, לפני פרוץ המרד, לתומך נלהב של איחוד כל כוחות ההתנגדות בגיטו ורשה. הוא היה המקשר בין ה-ז'.ו.ב. ושאר הארגונים המחתרתיים בגיטו. המשא ומתן, היזום על ידי בין ה-ז'.ו.ב. (הארגון היהודי הלוחם) בראשות מפלגות השמאל וה-ז.ז.וו. (הארגון הצבאי היהודי) מיסודה של בית"ר והתנועה הלאומית, נמשך ללא סוף והזמן דחק, ימיו של הגיטו היו ספורים.

נוסף לשני ארגונים אלה היו בגיטו מאות אנשים מזויינים וברשותם עשרות בונקרים, מצויידים באוכל, מים, חשמל ומנהרות סתר שהובילו אל מחוץ לגיטו. לפי התוכנית צריך היה איחוד

ה-ז'.ו.ב. וה-ז.ז.וו. לשמש התחלה לאיחוד כל הכוחות המזויינים בגיטו.

גוטקובסקי מסר לנו שפניו מועדות למטה הראשי של ה-ז.ז.וו. בשליחות חשובה מאד. רק מלפני חצי שעה הוא קיבל הוראה לגשת ולמסור להם שה-ז'.ו.ב. מאשר את כל התנאים שהועלו במשא ומתן ומבקש לזמן ישיבה משותפת במטה ה-ז.ז.וו. לשעה אחר חצות, כדי לחתום על הסכם האיחוד.

גוטקובסקי ידע היטב כמה עמל ומאמצים הקרבנו אנחנו, הארגון השלישי בגודלו בגיטו, על מזבח האינטרסים המשותפים ובלבד שיקום האיחוד בין כל הקבוצות הדוגלות בהתנגדות מזויינת נגד הנאצים. אנחנו ויתרנו על מסגרת ארגונית עצמאית משלנו, היות והיינו בדעה שנוכח התנאים המיוחדים בהם נתון הגיטו והסכנה של השמדה טוטלית, חייבת לקום חזית משותפת של כל הגורמים, למען המטרה המשותפת – להתנגד בכוח למזימות האויב.

ואמנם את המטרה הזאת השגנו בתקופה מאוחרת יותר. קבוצות הלוחמים שנשארו בגיטו הצליחו לרכז סביבם חלק מהתושבים המזויינים ולהנהיגם במרד נגד הרוצחים ההיטלריסטים. הגיטו לא נכנע לאויב, הוא נלחם עד הסוף.

התקווה לאיחוד הכוחות עמדה להתגשם בעוד שעות ספורות. אולם הזמן האבוד עשה את שלו, הוא פעל נגדנו. בטרם תורגם ההסכם לשפת המעשה, פרצו הקלגסים ההיטלריסטיים לתוך הגיטו. היד ההיטלריסטית, המגואלת בדם, אוחזת כבר בגיטו. כבר אין זמן לוויכוחים, הגיעה שעת הקרב.

אני לא יכולתי אפילו לשמוח מ"נצחוני". הכל נראה היה אבוד. שאלתי את גוטקובסקי האם הוא רואה מוצא מהמצב ומה אנו יכולים עוד לעשות שההסכם יצא לפועל עוד הלילה.

גוטקובסקי הרהר קמעא וענה: מאוחר, מאוחר מאד, שיחקנו עם הזמן ולא נותרה לנו שהות ולו רק לפגישה אחת ויחידה, אני את שליחותי אקיים ואעביר את ההוראה למטרה ה-ז.ז.וו. ואם הלילה לא תתקיים פגישה משותפת, ישאר בתוקפו ההסכם הקודם, לפיו יחולק הגיטו לשני איזורי הגנה וכל אחד משני הארגונים יגן על "החלק" שלו בגיטו. ה-ז.ז.וו. על הרחובות מסביב לכיכר מוראנוב כולל הכיכר עצמה, וה-ז'.ו.ב. על עמדות ההגנה שלו.

מחלונות הבתים, הנמשכים בשורה ישרה מהצד השני של רחוב מוראנובסקי, בקע אור עמום. הסתכלתי בפניו של גוטקובסקי, עיניו היו עצובות ועייפות. בליבי פנימה כרסמו הספקות. האם עוד נתראה פעם בחיים?

לחיצת יד אחרונה. גוטקובסקי הלך לו, לפתע נעצר, הפנה את פניו אלי וקרא: ובכן, בשעה אחת אחרי חצות.

רגעים אחדים עוד עמדתי בכיכר מוראנוב והסתכלתי בדמות הנעלמת בתוך שער הבית 7-9 שברחוב מוראנובסקי, אחר כך פניתי גם אני לדרכי. הלילה ירד על הגיטו.

דגלים מעל לגיטו המורד

אחרי חצות אנו מסיימים את הסיור מסביב לחומות. אנו עוברים מרחוב בוניפרטרסקה למוראנובסקה ונעצרים על יד החומה. אני עולה בסולם כדי להציץ אל מעבר לחומה. שם צועדת פלוגת חיילים גרמנים וקצין בראשה. הם מציבים משמרות לאורך החומה. אני מסתכל על השעון שעל ידי. מתקרבת השעה שתיים לפנות בוקר אור ליום ה-19 באפריל 1943 הבלתי-נשכח – הושם מצור על הגיטו.

גושי בתים גבוהים הקיפו את כיכר מוראנוב ורחובות צרים הפרידו בין גוש וגוש. הוקמו סוללות הגנה. שורה של בתים, מעברים מוסווים, מרתפים מחוברים אחד לשני ועליות גג מוסתרות, איפשרו מעבר מבית לבית ללא צורך לצאת לכיכר החשופה. רשת הבונקרים, המפוזרים בכל השטח הזה, נתנה לאוכלוסיה האזרחית אפשרות להסתתר מפני אקציה פתאומית.

המבנה הטופוגרפי של כיכר מוראנוב התאים במיוחד להגנת הגיטו. כיכר מוראנוב התאים במיוחד להגנת הגיטו. כיכר מוראנוב, אליה התחברו הרחובות מוראנובסקה ונאלבקי, פנתה חזיתית לעבר הנתיב שנקבע על ידי הגרמנים לצורך השתלטות על חלק זה של הגיטו. בחזית הבתים שפנו אל הכיכר הוצבו עמדות של קו ההגנה הראשון. שני בניינים ענקיים, משני קצוות הכיכר, הפכו למעוזים מבוצרים. ואמנם, בפרוץ הקרבות דחפו מעוזים אלה, בזו אחר זו, את התקפות האויב.

במבנים האלה הוקמו עמדות ירי למכונות הירייה אולם בכך לא הסתפקו. ביצרו גם את שאר הבניינים והתקינו שם רשת שלמה של עמדות בשביל רובי-יד, סתמו את החלונות בחזית הבניינים והפכו את המרתפים לבונקרים. כך הוקם בכיכר מוראנוב גוש של מוצבי הגנה, אותם לא הצליח האויב לכבוש בימים הראשונים של הקרב, חרף עדיפותו באמצעי לוחמה ואנשים.

מקומות התורפה העיקריים היו השטחים מאחורי כיכר מוראנוב, מצד רחוב בוניפרטרסקה, על בתיהם הישנים, אשר קירותיהם המתפוררים לא יכלו להחזיק מעמד נגד מכת האש של האויב. הגרמנים עלולים היו לנצל פירצה זו בהגנה של המורדים ולהתקיף את כיכר מוראנוב מצד רחוב בוניפרטרסקה. ואמנם, ההתקפות המקבילות מצד רחוב מוראנובסקה ומצד רחוב בוניפרטרסקה, הכבידו מאד על הגנת הכיכר.

קבוצת הלוחמים שבפיקודי הוצבה בעמדה בחזית הכיכר, מול היציאות של שני רחובות אלה. בימים הראשונים של המרד השתנה המצב חליפות. מכל חלקי הגיטו הגיעו ידיעות מאיימות, מקומות סתר ובונקרים אחדים נכבשו כבר על ידי האויב. פרצו השריפות הראשונות. נכבשה שורה של מוצבים במרבית העמדות, פרט לשטח כיכר מוראנוב, אזלה כמעט לחלוטין התחמושת.

כיכר מוראנוב נלחמת בגבורה. כל עמדות ההגנה נמצאות עדיין בידי המורדים. הקשר עם הצד ה"ארי" פועל כהלכה. והתקפת האויב גוברת והולכת. לאחר חיסול כמה מעמדות התנגדות בתוך הגיטו, מכין האויב התקפה על כיכר מוראנוב.

מגיני הכיכר נערכו לקרב המכריע ותוך כדי ההכנות החליטה מפקדת ה-ז.ז.וו. להניף מעל הבנין שברחוב מוראנובסקה 7-9, מקום בו שכן מטה הארגון, שני דגלים: את הדגל הכחול-לבן היהודי, והאדום-לבן הפולני. הדגלים הונפו על גג הבנין הגבוה, והתנשאו בגאון מעל הגיטו הלוחם בשארית כוחותיו. גם מהצד ה"ארי" ניראו היטב. אזרחים רבים עלו על גגות הבתים כדי לחזות במראה.

על ידי הנפת הדגלים ביקשו הלוחמים בכיכר לבשר לחבריהם בשאר חלקי הגיטו כי כאן נערכים לקרב גדול ומכריע.

הכוונה היתה גם להדגיש את האיחוד והאחווה של הגיטו הלוחם עם האזרחים הפולנים הנלחמים גם הם נגד הכובש ולעורר גורמים שונים מהצד ה"ארי" להושיט עזרה לגיטו הלוחם. הלוחמים השתעשעו באשליה שהידיעה על הנפת הדגלים בגיטו המורד תחדור גם מבעד לגבולות אירופה הכבושה אל העולם החופשי ותעורר את מצפונו.

למראה הדגלים מעל מעוז המורדים בכיכר מוראנוב נתקפו הגרמנים חימה וזעם והם הגבירו את התקפותיהם על עמדות ה-ז.ז.וו., הם רצו לכבוש את הדגלים בכל מחיר. וככה מתאר מפקד הכוחות הגרמנים במרד גיטו ורשה, הגנרל יורגן סטרופ, בדו"ח המפורסם שלו, את הקרב על כיבוש שני הדגלים:

"הכוחות העיקריים של הלוחמים היהודים, בשיתוף עם הבנדיטים הפולנים, נסוגו לעבר מוראנוב. שם התבססה הקבוצה והחזיקה מעמד בגיטו ולא נתנו לנו להיכנס לתוכו. כסימן להכרזת מלחמה נגדנו הם הניפו את הדגל היהודי והפולני. הדגלים האלה נכבשו כבר ביום השני של הקרבות על ידי 'קבוצה מיוחדת' של אנשי ס.ס. בקרב עם הבנדיטים נפל חלל האונטרשטורמפיהרר של ה-ס.ס. דמקה. כדור של מכונת ירייה פגע ברימון שהוא החזיק בידו".

ואמנם היה זה קרב אכזרי. הכוחות הרגילים של הגרמנים שהשתתפו בקרבות בגיטו, לא הספיקו באותו יום אלא תוגברו ב"קבוצת קרב מיוחדת", בפיקודו של האונטרשטורמפיהרר של ה-ס.ס. דמקה. לפי הדו"ח של גנרל סטרופ, הצליחה קבוצה זו להוריד את הדגלים. אך למעשה לא כבשו הגרמנים את שני הדגלים בקרב, אלא הורידו אותם רק לאחר שאנשי

ה-ז.ז.וו. נסוגו מהגיטו. מהלך הקרב סביב שני הדגלים, אותם הניפו אנשי ה-ז.ז.וו. בכיכר מוראנוב בגיטו ורשה המורד בלב פולין הכבושה, היה כלהלן:

באותו יום היו הקרבות כבדים במיוחד. התקפות הגרמנים לא פסקו אף לרגע. המשוריינים והזחלמים של האויב התקרבו לעמדות שלנו. הגרמנים הפנו אש תותחים על כיכר מוראנוב משני הצדדים. בחזית מצד רחוב מוראנובסקה ומאחור מצד רחוב בוניפרטרסקה, שם היתה עמדת הארטילריה שלהם.

ובכל זאת, חרף הכנסת הארטילריה לקרב, לא יכלו הגרמנים לשבור את קו ההגנה של המורדים, אשר החזיקו בעמדות שלהם בכיכר. יתרה מזו, כל עוד שמכונות היריה, שהוצבו משני צדי כיכר מוראנוב, פעלו כהלכה, הסבו המורדים אבידות קשות לאויב בהרוגים ובפצועים. הם גם הצליחו לחסל זחל גרמני ושריונית אחת. כיכר מוראנוב היתה הנקודה החזקה בכל הגיטו, שם נמשכו הקרבות ימים אחדים והגרמנים לא הצליחו לחסל את ההתנגדות של לוחמי ה-ז.ז.וו. ולהדוף אותם מעמדותיהם.

המצב השתנה רק כאשר פגזי הארטילריה של האויב פגעו בקן מכונת היריה של המורדים ופצעו את אנשי הצוות. את החיילים הפצועים של ה-ז.ז.וו. העבירו במעבר תת-קרקעי לבית החולים שבמצד ה"ארי".

ההתקפות הבלתי פוסקות של האויב החלישו את המורדים, לא היה במי להחליף את הפצועים ואלה שטרם נפגעו היו באפיסת כוחות. משלוחים נוספים של נשק מהצד ה"ארי" אי אפשר היה לקבל. ואילו הגרמנים מכניסים מדי פעם בפעם כוחות חדשים לקרב. בסוף נותה רק מכונת ירייה אחת ויחידה להגנת הכיכר כולה. נדמה היה כי כיכר מוראנוב אבודה. ואז החליטו המורדים לעבור מהגנה להתקפה. דומה היה כי זו משימה בלתי אפשרית. מרבית המגינים נפגעו, נשק רב יצא מכלל שימוש, התחמושת כמעט ואזלה, היינו חלשים מדי כדי להתמודד עם האויב בקרב פתוח. יהיה צורך לחסוך באנשים שלנו ולא לחשוף אותם לאש, אולם מוצא אחר לא היה. האויב התכונן להתקפה מוחצת על הכיכר. יהיה, איפוא, הכרח להקדים ולהתקיפו.

עוּבּדה תוכנית מאולתרת: לקיים נסיגה מהעמדות ולהפסיק את האש ממכונת הירייה בעמדה שהגנה על הבית עליו התנוססו הדגלים. פלוגות המחץ של האויב יסתערו בוודאי מבעד לבירינט הבתים שברחוב מוראנובסקה, ויפרצו דרך הכיכר הבלתי מוגנת כביכול אל הבית עם הדגלים, על מנת לנצל את ההזדמנות ולמחוק מהר ככל האפשר את "חרפת" הדגלים שהניפו מורדים יהודים לעיני ורשה ה"ארית", ובעודם בכיכר לפתוח עליהם באש מכל העברים.

לפי הוראות המפקדים הופסקה האש. מכונת הירייה נדמה. המורדים הסתתרו במקום בלתי נראה לעין, השתררה דומיה בכיכר. כולם חיכו בנשימה עצורה לבאות. אך קרה משהו לו ציפינו פחות מכל.

או שהאויב היה ערמומי יותר מאיתנו או שנסיונם בקרבות מנע בעדם מלהיתפס לנצחונות קלים. הם פשוט לא האמינו לנו. ואולי כן האמינו בכושרנו לנהל קרבות רחוב ו"התמוטטות" ההגנה לנו נראתה חשודה בעיניהם. אין זאת שהמפקדה שלהם החליטה להשהות את כיבוש העמדות ש"נעזבו" על ידנו והחיילים הגרמנים נשארו במקומותיהם. כנראה שהאויב לא זלזל בנו.

בינתיים הודיעו מהתצפית שלנו, כי בשער הבנין ממולנו נאספו כמה קצינים. כנראה שהם מתייעצים ביניהם כיצד לעקוף אותנו ולא לתת לנו לסגת, ואולי הם רוצים לתפוס אותנו חיים?

מכל כלי הנשק שעדיין היו בשימוש ניתח מטר יריות על פלוגת הגרמנים שנלכדה בחצר המפקדה. נדהמים מהמצב שנוצר התחילו לסגת לכיוון השער, הם מנסים בכוח לצאת החוצה, אולם מתוך חדר המדרגות מפגיזים אותם ברימוני יד ובשער מקדם אותם מטר יריות, עשרות הרוגים ופצועים מילאו את החצר, ולמעלה על גג הבנין, הנקוב מיריות הארטילריה הגרמנית, עומדת קבוצה נוספת של מורדים, וממטירה אש ישר מעל לראשם של שאריות התוקפים הגרמנים.

המעטים שניצלו נסים בבהלה אל הכיכר. הקרב נמשך ומעל ורשה ממשיכים להתנוסס דגלי המורדים.

בעוד פלוגת החיילים הגרמנים מסתופפת בשער אחד הבתים הגובלים עם הכיכר ואינם בולעים את הפתיון שהכינו להם, אלא מחכים להוראות, הופיע מאי-שם קצין גרמני במדי ס.ס. שלף את אקדחו ופקד "יודה פררקה" (השמידו את היהודים) והוא רץ בראש הפלוגה אל שער הבית מספר 7-9.

בזריזות מפליאה הקדים הקצין את פיקודיו, נעלם אל תוך השער, חצה את החצר ונכנס לחדר המדרגות. עלה לדירה בקומה ראשונה ומבעד לחלון זרק רימון הישר אל… קבוצת החיילים שטרם הספיקה להיכנס אל חדר המדרגות.

עייף מהמאמץ והמתח הסיר "קצין ה-ס.ס."* את הקסדה מראשו וניגב את אגלי הזיעה ממצחו, אז ניגלו פניו. היה זה סגן מפקד ה-ז.ז.וו. אברהם רודאל, אחיו הצעיר של המפקד לייב רודאל.

 תרגם מפולנית שלום רק.

* זמן קצר לפני פרוץ המרד חולקו לקבוצת לוחמים, שאומנה לתפקידים מיוחדים, מדים גרמניים. הלוחמים היהודים לבושים במדי ס.ס., שהיו שמורים במחסן המפקדה לפעולות מיוחדות, ניראו כחיילים גרמנים מבטן ומלידה.