אף על פי, דוקטור פאול מתמנה מפקד השיירה

חיים לזר-ליטאי, מתוך הספר: אף על פי – ספר עליה ב', תל אביב 1957

 דוקטור פאול מתמנה מפקד השיירה

אנשי השיירה רוכזו בברין. הם מונים כעת למעלה משש מאות איש, ביניהם כמאתיים וחמישים בית"רים. ברומניה עתידים להצטרף לשיירה עשרים ותשעה בית"רים מווינה ומאה שלושים ושמונה איש מרומניה, מהם מאה ועשרה בית"רים, ובוורנה – עוד ארבעים איש, רובם בית"רים. באופן כזה תהא השיירה מורכבת מקרוב לשמונה מאות וחמישים איש. רוב הנוסעים הם בגיל צעיר, אך יש גם מספר קשישים וילדים וכמאה וחמישים נשים. בין הנוסעים גם קבוצות מאנשי "מכבי", "השומר הצעיר", "הנוער הציוני" ו"החלוץ".

שלטונות צ'כיה העמידו לרשות השיירה רכבת מיוחדת. בכל קרון חמישים איש המחולקים לקבוצות ובראשן אחראים.

ביום ה-18 בינואר 1939 ניתן האות. בסדר מופתי עלו האנשים לרכבת. כל קבוצה לקרון המיועד לה. בתחנת הרכבת התאספו המוני אנשים, יהודים ולא יהודים. הם באו להיפרד מן הנוסעים ומלווים אותם באהדה גלויה. שלטונות המכס הצ'כיים מוותרים מראש על הבדיקה השיגרתית במטען הנוסעים, שהוא ממילא קטן ופעוט ערך.

הפתעה מרנינת-לב ציפתה לנוסעים בעיירה הרומנית ארד. לא ברור כיצד נודע ליהודי עיירה זו שעולים עוברים בגבולם. אך בהיעצר הרכבת בארד, חיכו להם מאות מיהודי העיירה ובידיהם חבילות. בדקות הספורות שעמדה הרכבת במקום הספיקו היהודים להתפזר לאורך כל הקרונות ולחלק לנוסעים את חבילות המזון שבידיהם. לכל חבילה צורף פתק ובו שם בעל החבילה ואיחולי הצלחה לעלייתם לארץ. ביטוי ספונטני זה של אהבת-אחים נאמנה נסך בלב הנוסעים הרגשת נועם וחום ובטחון שאכן יצליחו.

כעבור יומיים, בשעות הבוקר, הגיעה הרכבת לקונסטנצה, ובשעות הצהרים של אותו יום הועלו על סיפון האוניה. חמישים איש הועסקו בהטענת מצרכי המזון ומצרכים חיוניים אחרים.

האוניה, בת אלפיים טון בערך, עלובה במראה ופרימיטיבית בסידוריה הפנימיים והיא משרה על הנוסעים רוח נכאה. הצפיפות גדולה, ואם כי הכל מתנהל בסדר ומשמעת למופת – הרי גם המהומה והרעש גדולים. קשה לאנשים להסתגל למחשבה שבתנאים כאלה אפשר לחצות ימים רחבי ידיים, אך בעל כורחם עליהם להשלים עם עובדה זו.

לבית"רים הוקצו המקומות הגרועים ביותר – בתוך בטן האוניה, ללא אוויר וללא אור, ובשכנות עם חדרי המכונות, שהקימו רעש מתמיד והפיצו חום עד כדי מחנק. אולם הבית"רים מרוצים מגורלם, כי על כן חלום חייהם עומד להתגשם. למודי סבל ונסיונות קשים ידעו שגם בדרך יסורים זו יעמדו, כי אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים…

גם לשיירה זו צריך היה להצטרף שליח האצ"ל, נתן קלפוס, ללוותה ולפקד עליה. אך מכיוון שבושש לבוא, מינתה הנהלת המשרד בפראג את דוקטור ז. פאול למפקד השיירה, תוך הבטחה שבקונסטנצה יקבל את הפיקוד איש האצ"ל. דוקטור פאול הוא בית"ר מריגה – לטביה, שגמר את חוק לימודיו ברפואה בצ'כיה וכעת הוא אחד הנוסעים בשיירה זו. אין דוקטור פאול מוכן לעמוד בראש השיירה. הוא אינו מנוסה בדברים כגון אלה. בתפקיד זה רק עד לקונסטנצה – ומה כבר יכול לקרות במשך היומיים האלה? – נעתר דוקטור פאול והסכים.

והנה תמו כל הסידורים. האוניה מוכנה להפליג וגם הצו להפליג ניתן כבר, ושלח האצ"ל טרם בא. ושוב מופעל על דוקטור פאול לחץ חזק שיקבל על עצמו את הפיקוד על העולים באוניה. כל טענותיו הצודקות מסתממות מול העובדה שחייבים להפליג מיד, ואם יסרב – עלול הדבר לקבוע את גורל ההפלגה והצלחתה. ערי ז'בוטינסקי ואברהם בלאס המנצחים על העבודה מודיעים לו שהמינוי הוא פקודה מראש בית"ר. בעל כורחו מסכים דוקטור פאול גם הפעם. הוא מציית להוראות הממונים עליו, אולם לבו כבד עליו מאד, כי איך יצליח לנהל מחנה רב-גווני כזה בתנאים כה מיוחדים ומשונים?

והאוניה הרימה עוגן והפליגה ללב ים.